אמא, יש גן עדן?
"האם בשם חינוך הילדים ראוי לבטל את כל הלבטים, המורכבות והספקות ולענות חד משמעית 'כן'?האם אני עומדת מאחורי התשובה ואולי סתם מתייפייפת? הבת של אפרת שפירא-רוזנברג דורשת תשובות
אני אמא כבר לא מעט שנים, אבל יש סוג מסויים של שאלות שעדיין מתקילות אותי ותופסות אותי לא מוכנה. “יש באמת דבר כזה גן עדן?", היא שאלה מהז'אנר הזה, ובה עוסקת הבכורה שלנו באינטנסיביות רבה וברזולוציה די גבוהה - מה בדיוק יש שם לעומת גיהנום, מי הולך לשם ומי לא, מה קורה לו אחר כך וכו'. בדרך כלל כשהיא שואלת שאלות כאלה (וזה קורה אחת לכמה שעות) אני מיישמת את שלמדנו במכון אדלר ומפנה מייד את השאלה בחזרה אליה - "ומה את חושבת?” כדי להבין מה מעסיק אותה וממה נבעה השאלה. אבל היא הרי לא נולדה אתמול, ואת הטקטיקה הזו היא כבר מכירה הכר היטב ומשיבה - "לא אמא, מה את חושבת”?
אני הראשונה שאסכים שבעניינים מסויימים לא צריך לבלבל לילדים יותר מדי את המוח ולסבך אותם עם לבטים וספקות שלנו, אלא להגיד דברים ברורים. אבל מה לעשות, בנושאים כבדים ומשמעותיים כאלה, קשה לי לבלף. “ככה אומרים", או, "כך אנחנו מקווים, אבל בעצם אף אחד עוד לא חזר אלינו משם וסיפר לנו" - היה המקסימום שהצלחתי לגייס מתוכי, בעוד אבא מצקצק בלשונו, "עם הספקנות המקודשת הזו לא תגיעי רחוק".
אבל זו לגמרי לא ספקנות, ואפילו לא רצון לחנך לספקנות. זו התלבטות אמיתית בין דידקטיות חינוכית, יציבות ואחריות לבין יושר בסיסי וכבוד לילד - ערכים חשובים אחד אחד, שמה לעשות, במקרה הזה - מבחינתי לפחות - מתנגשים.
כי נכון, כולנו גדלנו על התפישה הברורה והפשוטה של גן עדן וגהינום שבדרך כלל גם באה בעסקת חבילה עם המושג של שכר ועונש ועם אמונה בתחיית המתים, אבל מה לעשות, אני לפחות עברתי מאז איזו דרך, והדרך בה אני תופשת את המושגים האלה - את עצם קיומם ואת הפרשנות שלהם - השתנתה מאוד.
אז מה לענות לה?
האם בשם חינוך הילדים ראוי לבטל את כל הלבטים, המורכבות והספקות ולענות חד משמעית "כן"?, “כן, יש גן עדן, הוא מקום שכולו טוב. אליו מגיעות הנשמות של מי שעשו מעשים טובים ובסוף כשיבוא המשיח (עוד שאלה מהז'אנר הזה, אגב) הם יחזרו לעולם שלנו ונפגוש אותם מחדש”?
נכון שהרמב"ם ניסח חלק מהתפישה הזו כלפחות שניים מי"ג עיקרי האמונה (שכר ועונש ואמונה בתחיית המתים), וגם אין לי שמץ של ספק שזה עוזר לילדים (וגם למבוגרים....) להתמודד עם תופעת הרוע בעולם או עם המוות (הילדה, למשל, מתכננת בקפידה את הפגישה המחודשת עם סבא שלי , שנפטר לפני 15 שנה ואותו לא פגשה מימיה...) אבל איפה האחריות שלי כהורה שלא להגיד לה משהו שאני לא עומדת מאחוריו ושאני חושבת שאינו נכון?
אז יש מי שיגיד שכדאי מאוד לא להתייפיף, ושבסופו של דבר אנחנו עושים את זה כל הזמן, ובהרבה תחומים אחרים.
בכל פעם שמישהו קרוב אלינו נפטר (ולצערי זה קרה יותר מדי לאחרונה)
אני דואגת להדגיש לילדים שבדרך כלל מתים או מזקנה ממש מופלגת, או ממחלה מאד מאד קשה וקיצונית, ושמרוב רובן המכריע של המחלות נרפאים לגמרי (“גם מסרטן?”, “כן, גם מסרטן") וזה כמובן, במציאות שלנו היום, ממש לא נכון. אבל בכל זאת, אני מוצאת הבדל בין לעוות קצת את המציאות על מנת לשמור על הבריאות הנפשית שלהם, ובין לשתול במוחם תפישות עולם דתיות לא רציונליות, ואולי אף לא נדרשות על מנת לחיות כאדם מאמין ודתי בעולם שלנו היום, מה גם שאני בעצמי לא עומדת בהכרח מאחוריהן.
ובכל זאת, אחרי שניסחתי לעצמי את הנימוקים הללו בוודאות מוחלטת, נשברתי. השבוע, ילדה מיוחדת למשפחה מופלאה בקהילה שלנו נפטרה לאחר שנים של התמודדות בגבורה ובאצילות עם שיתוק מוחין. את הילדים, כמובן, זה מאד העסיק, והגדולה הרגישה ניסחה לי בבהירות מרטיטת לב למה זה בעצם טוב - "היא בטוח הולכת לגן עדן, והרי בגן עדן מתבטלות כל המחלות, ואז היא תחזור לעולם שלנו כמו שהיא באמת, בריאה ומשוחררת, נכון, אמא?
“בטח", אמרתי לה, “זה נשמע לי מאוד מאוד הגיוני מה שאת אומרת".