ברכות הנהנין
תחרות הסיפורים "אגדתא 2" של ynet ובני עקיבא יצאה לדרך, ועשרות יצירות כבר הגיעו למערכת. אם עדיין לא שלחתם, בינתיים תוכלו ליהנות מסיפור חדש של הזוכה מאשתקד
זאת הבעיה עם געפילטע פיש. אף פעם לא אוכלים אותו בנפרד. געפילטע פיש לא עומד בפני עצמו. הוא מתכנס תחת הסכך של "המוציא" בסעודות שבת וחג ולכן לא יכולתי לדעת.
בכל ערב חג - ראש השנה, סוכות, שמחת תורה ופסח - הייתי רץ, מיד בבוקר, אל הבית של סבא דב וסבתא לאה. הבית רחב הידיים, שעמד מול תחנת הרכבת, המה ניחוחות של טרום בישול. מיד עם כניסתי הפנתה אותי סבתא לאה אל קוביות הסוכר. אלה עמדו בקערית כסף בפינת האוכל, כשמקלט רדיו עתיק משקיף עליהן בארשת חשיבות. הוא אף פעם לא דיבר, אבל תמיד עמד בנימוס והקשיב. תחילה רחצתי את ידיי במים ובסבון בכיור הקטן שעמד בפינת החדרון. כשכפותיי נקיות, קרבתי אל השולחן, הסרתי את מכסה הקערית, נטלתי קובייה אחת, נזהר שלא למוטט את הערמה הלבנה הנוצצת, ותחבתי אותה לפי. נמרץ ניגשתי אל המטבח המוארך ונעמדתי ליד שולחן הפורמייקה המלבני והלבנבן.
"הנה, תמשיך", פינתה סבתא את מקומה ליד ידיתהּ של מטחנת הבשר שנאחזה באמצעות בורג עצום במשטח העבודה. על השולחן עמדו שתי קערות. האחת גדושה בנתחי נתחי הודו, ובאחרת - פרוסות חלה שהושרו במים ונסחטו היטב ופלחי בצל. נטלתי נתח בשר בכף ידי העירומה, מיששתי את דביקותו ודחסתי אותו בלוע המטחנה. מיד אחריו שלשלתי פילחון בצל ופרוסת חלה רטובה. נתח הבשר חלחל במורד הלוע בלחישה לחה. אחריו השמיע הבצל קולות פיצוח ופיזר אדים חריפים שהעלו דמעות בעיניי. החלה השקיטה את רחשי הפצפוץ. יש לי לב חם לחלות ספוגות. חלה טבולה בציר של געפליטע זה השלב הראשון בסולם יעקב. בעודי מסובב את הידית, הסתכלתי בצינורות הרוטטים שהשתלשלו מנקביה העגולים של המטחנה. ככה קציצות מתחילות. בעוד אני טוחן, קילפה סבתא ליד הכיור ירקות למרק: גזרים, קישואים, תפוחי אדמה, שורש סלרי ושורש פטרוזיליה, שיני שום ובצל.
לגן עדן מהסיפורים, שהוא עולם הבא מהסידור, היו שתי צורות אצלי בראש: באחת היה טרקלין גדול, מואר, ממש כמו חדר האוכל הענק בבית של סבא דב וסבתא לאה. תלתה בו נברשת שקוראים אותה שנדלייר, שקריסטלים - חתיכות זכוכית מהודרות - משתלשלים ממנה ונראים כמו טיפות גשם שנעצרו באמצע הדרך, ופתאום לא רוצות להמשיך לרדת. בטרקלין עמד שולחן ארוך עד סוף העולם ומשני צידיו כיסאות עץ שמושביהם מרופדים קטיפה מפוספסת. בטרקלין הזה אכלו כל מה שאוכלים בסעודות שבת וחג אצל סבתא לאה: געפליטע פיש שבעולם הבא קוראים לו לוויתן, לשון של פרה שקוראים לה שם "שור הבר" ולפתן תפוחי עץ עם שזיפים שחורים. בשנייה היה גן העדן בוסתן צפוף שדמה מאוד לחורשת האיקליפטוסים שמול הבית שלי, רק צפוף הרבה יותר ובו המוני עצי פרי. בגן העדן הזה היה ריח חד וטרי כמו במטבח של סבתא לאה כשהיא מקלפת את הירקות למרק.
"עכשיו תרחץ ידיים", ביקשה סבתא.
"אני הולך", פניתי אל אזור השירות בכניסה שהסתתר מאחורי וילון בד סמיך שצבעו בורדו עמוק כמו יין של קידוש.
"למה לא בכיור הקטן?", שאלה סבתא.
"כי אני צריך פיפי", אמרתי סתם וחמקתי אל מעבר לוילון. נכנסתי אל חדר האמבטיה המואר. באמבט שחו חמישה קרפיונים שמחים. התכופפתי ונשענתי על דופן האמבט והבטתי מהופנט בדגים המלאים ששחו שם מהערב הקודם. טבלתי יד במים הקרירים וניסיתי לגעת בעורם האפור, החלקלק. הם חמקו ממני, מכים בזנבם במים הנקיים, אבל אני לא ויתרתי.
כל הבוקר שחו הקרפיונים באמבטיה. ביקרתי אותם מדי חצי שעה, כשסיימתי עוד מטלה במטבח, בחדר האוכל ובחדר המשחקים. היו לי המון תפקידים וסבתא הייתה מוכרחה שאני אבוא בכל ערב חג לעזור לה. רוקנתי את פח האשפה והרווחתי, בדרך אל מכל הזבל, ריחות טובים של קליפות. סידרתי
את הצעצועים במגירת העץ הענקית בחדר המשחקים, כדי שהנכדים יוכלו להפוך את תכולתה אחרי הדלקת נרות. הדחתי כוסות וכלים שהצטברו בכיור ולמדתי מסבתא איך פושטים עור מרגליים של תרנגולת. את הציפורניים אספתי לגביע גבינה שטוף. היה לי אוסף ענקי של ציפורני תרנגולות. כשאהיה גדול אמכור אותו ואקנה לי שוקולד מריר עבה שאימא ממיסה בשביל הקרם של העוגה. מעכתי ביצים קשות לסלט ביצים ובררתי אורז. עירבבתי תערובת לעוגת לייקאח, שטפתי פירות וייבשתי היטב וסידרתי אותם בקערת זכוכית כבדה. וכל הזמן הזה היו הקרפיונים שמחים והיכו בזנבם במים הקרירים.
בצהריים חזרתי הביתה אחרי שאכלתי אצל סבתא קציצות הודו מטוגנות ופירה עננים. הריח של הקציצות בבית שלי בחיים לא יהיה כמו הקציצות של סבתא לאה. אמא עושה אותו דבר ובכל זאת יוצא לה אחרת, ואני אוהב את של סבתא יותר.
מיד אחרי הדלקת נרות, רחוץ ומסורק ולבוש בחולצה לבנה שקפל חד חוצה כל אחד משרווליה, ריחפתי אל הבית של סבתא. היעקובים הגיעו בצהריים, אחרי שהלכתי. הראובנים באו חצי שעה לפני כניסת החג. סבא והבנים הלכו לבית הכנסת וסבתא ישבה על הכורסא שלה וקראה "הצופה". אני לא אוהב את העיתון הזה. אין בו כמעט תמונות ואלה שיש הן בשחור לבן. הדפים שלו דקים יותר משל "מעריב" והאותיות שלו קטנות יותר. זה עיתון משעמם של גדולים עם קול מרגיז של נפנוף ותמיד מישהו מתיישב עליו בטעות ויוצא ממנו רעש של קבעץ'.
אשתו של יעקוב הייתה במקלחת בקומה העליונה ואשתו של ראובן התלבשה בבגדים יפים. תכף היא תרד. הלכתי לבדוק מה שלום הקרפיונים והם לא היו. האמבטיה הייתה מצוחצחת והשטיחון הוורוד שוב היה בתוכה. זו הייתה תעלומה שחזרה על עצמה מדי ערב חג. למה סבתא קונה דגים ערב לפני ערב חג ומניחה אותם לשוט באמבטיה? לאן הם נעלמים בערב חג אחרי הדלקת נרות? ולמה, אם לסבתא יש אקווריום מיוחד במינו עם דגי זהב כתומים ושחורים, היא צריכה דגים אפורים באמבטיה? למי היא נותנת אותם? ואולי היא לא נותנת, אלא החתולות שהיא מגדלת - יש לה כמה מיצי: מיצי שחורה, מיצי לבנה, מיצי פסים, מיצי מגעילה ועוד שתי מיצי אורחות - מצליחות לטרוף אותם בסוף? אם החתולות טורפות אותם, אז למה קודם באמבטיה? אני לא מאמין שסבתא לאה מרשה לחתולות להרוג אצלה באמבטיה קרפיונים שמחים.
אחרי הקידוש של סבא, אהבתי לראות את הקוצים של השפם שלו נרטבים בבורדו של היין, ואחרי ה"מוציא" והחלות, סבתא הלכה אל המטבח. היא עמדה ליד שולחן הפורמייקה, דגה נתחים מן התבניות ודולה חתיכות ופלחים מהסירים. אפרת ונורית ואחותי הגדולה הגישו לשולחן. הפרוסות הממולאות של הגעפילטע מעולם לא עוררו בי חשד. הן היו אוכל אפור וטעים מאוד שנשלה חם מן הסיר הרחב והשטוח והוגשו אל הצלחות לפי הסדר: קודם לסבא דב, אחר כך לבנים, אחר כך לאימהות, אחר כך לילדים ואחרונה חביבה סבתא לאה.
לקציצות עצמן לא היה מראה של משהו שנשם אי פעם. אף פעם לא טחנתי דגים. אני טוחן רק הודו, והודו זה לא חיה. הודו זה שם של קציצות שחצי מהן סבתא מטגנת וחצי מהן היא מניחה במרק עוף. זהו.
פתאום סבתא שאלה מי רוצה את הראש. ומישו רצה. זו הייתה דבורה, אשתו של שמואל והיא ישבה לידי. אצלנו לכל דבר יש ראש. אבא אוהב לקרוא את הראש של העיתון. זה העמוד שכתובים בו דברים חמורים מאוד. כשקוראים את הראש עושים כל מיני קולות כמו "או וויי", "איי, איי, איי", "השם ישמור" וכאלה. למה צריך לקרוא את הראש? יש עוד סוגים של ראש. הראש של אחותי הגדולה. כשהיא עושה שיעורים בחשבון היא אומרת שיש לה ראש כרוב. אני יודע מה זה ראש של כרוב וזה בכלל לא נכון מה שהיא אומרת. כשסבתא לאה עושה פֶּעקָאלָאך בערב שמחת תורה היא משרה ראש כרוב במים רותחים ואחר כך ממלאת את העלים ב"אוי ויי" אבל מהסוג הטוב. כשאנחנו אוכלים את הפעקאלאך, הגדולים עושים "אוי ויי" וצועקים כאילו שהם קראו ראש של עיתון, אבל באמת הם שמחים כמו הקרפיונים באמבטיה. אפילו יותר. יש גם ראש של שום. כשסבתא אופה עוף בתנור היא שמה אחד כזה שלם. "לטעם" היא אומרת. וזה באמת טעים מאוד, אבל לא כמו הגעפילטע פיש.
הראש של הגעפילטע הגיע לצלחת של דודה דבורה ואני הסתכלתי בו. הוא הזכיר לי ראש אחר, עם גוף אפור, חלקלק שבורח מהיד שלי באמבטיה.
"מה זה נראה לך?" שאלתי בלחש את אחותי הגדולה שישבה מצדי השני.
"ראש של געפיטלע".
"ממה עושים געפילטע?" לחשתי, מקווה מאוד שהתשובה תהיה מהודו שגדל בים. זה שההודו נשם פעם אני יודע, אבל לא אכפת לי כל כך כי זה רחוק, בהודו.
"מדגים. ובוקר טוב אליהו".
"יש להם שם, לדגים?" לא יכול להיות שעושים געפילטע מדגי זהב. זה לא הגודל ולא הצבע.
"תגיד, אתה סתום?"
פתאום בא לי טעם של איכסה לפה. היה יותר טוב לו סבתא נתנה לכל המיציות שהיא מגדלת לטרוף אותם בלי שאני אראה. אם היו אוכלים געפילטע לחוד, הייתי יודע מזמן שמברכים עליו "שהכל" והייתי מבין מהתחלה. זאת הבעיה עם געפילטע פיש. אף פעם לא אוכלים אותו בנפרד. געפילטע פיש לא עומד בפני עצמו. הוא מתכנס תחת הסכך של "המוציא" בסעודות שבת וחג ולכן לא יכולתי לדעת.
לפנייה לכתב/ת 
