חלוץ שהקדים את זמנו

קולו בקע מהמקום המסתורי שמעבר ליקום הידוע, מעבר לכביש, רחוק מאוד מהבלוק והחצר הגדולה רוויית הילדים. שם, מעבר לתחום הבטוח ובתוך ליפט שמוסמר לעמודי-תמך של בלוק אחר, היה פטיפון. לידו ישבו גברים ושתו מנטה ואניס אזיאתי, בלשונו של סבי.

נדרשו שנים ארוכות עד שידענו לזהות את הנענע והעראק, ואלה מהולים

אצלי עד היום בשיכרון המוזיקה החדשה: אישה אחת ששרה המון שעות בלי שייגמר לה האוויר ושמה אום כולתום, ואיש אחד שאין גבולות למתנה שאלוהים נתן לו, כך לימדני סבי, שר "שלום לבן דודי, הצח והאדמון" וגם "ישמח משה במתנת חלקו" ו"שמרו בני ישראל את השבת" ושיר על עיר חידתית ששמה ברצלונה, בה נדמה היה שקולו ייסדק כי פשוט אין דבר כזה, לשיר ככה בעוז ובנשימה ארוכה כל כך. והוא שר את "שיר השיכור" שלא התאים לילדים כלל, וברור שכל ילדי הבלוק ידעו את המילים בעל-פה.

בליפט היה לו קיום של כבוד, ברדיו - בכלל לא. אפילו לא ב"פרקי חזנות כבקשתך", כיוון שעצם המונח "חזנות" פרושו היה כל מה ששרו במזרח אירופה, רצוי לפני החורבן, ושם דבר אחר. גם לא ב"שירי ארץ ישראל", מפני שלא כל מה שנכתב בארץ ישראל נמצא ראוי לדיקטטורה של הטעם המפא"יניקי. מי שאהב את ג'ו עמר צריך היה פטיפון. או קרבה לליפט שכזה, בו מתקבצים יוצאי מגרב ועוד לא יודעים עד כמה דופקים להם את התרבות שהביאו מארץ-שם שלהם ולמה בדיוק עושים את זה.

פרח בגטו של החאפלות

גדול הפייטנים, זמר ענק, פורץ דרך, איש מנודה מהעשייה הפזמונאית הממלכתית ומהשופר היחיד שלה, קול ישראל. עד כדי כך מנודה, שכאשר התחלנו לשיר בטיולים שנתיים בבית הספר העממי משהו משלו, מיד היסו אותנו לטובת "שיר לשמש העולה/האדמדמת הגדולה" של אסנת פז, או שביקשו שנשיר קצת שירי רועים, כאלה שיש בהם דין דן וגלין גלן וימין ושמאל רק חול וחול.

אלו היו השירים ה"מזרחיים" הראויים בעיני שלטונות התרבות והטעם. הזיוף המושלם שלהם, אוריינטליזם זול פרי עטם של יוצאי מזרח אירופה שספק אם הבדילו בכלל בין כבש לבין עז, היה הדבר הנכון לשיר במסגרת תקומתו של האדם הישראלי החדש, טרי וחם-חם כמו כל פליטי כור ההיתוך. עשינו דווקא למורות וזעקנו: "כוסית אחת שתיתי".

עמר.  נדחק לשוליים

אף לא אחד מענקי הזמר המזרחי שצמחו פה אחר כך יכול להתהדר בקול המדהים של ג'ו עמר, וכולם עד אחד לא סבלו כמותו. הוא ביקש להביא את שירת הפיוט המגרבי-אנדלוסי לכולם, אבל לא כולם רצו. הוא היה חזן ענק, אבל לא בהברה אשכנזית. הוא סלסל יפה יותר מרוב החזנים, אבל "אוי-אוי אוי אוי" מוכה צער לא ידע לעשות. לפיכך נדחק אל המקום בו רצו בוני הארץ לראות את תרבות המזרח מתקבצת: גטו של חאפלות, שעה בחודש "מהווי העדות בצליל ואומר" בשופר הממלכתי והעדר מוחלט של ריבוי טבעי במעריצים.

כשעמר סוף סוף פתח את הפה ודיבר על קיפוח, כבר התחיל לצמוח כאן דור חדש שהקשיב לו מתוך התרסה מודעת, יענו מחאה. אולי כבר ידעו שפרץ דרך לקולות אחרים, כמו גם למוזיקה יוונית שעוד מעט תהיה כאב הראש החדש של קובעי הטעם, ואולי הבינו כי סלל בקולו את הנתיב בו יפסעו מאוחר יותר אהובה עוזרי ודקלון וזוהר המלך ומי לא, עד שיהיו למובן-מאליו, ישראלים בדיוק כמו חורשת האקליפטוס, שווים באהבה הנשפכת עליהם בקיסריה, בין אם קוראים להם שלמה ארצי או שרית חדד.

עמר על פני איינשטיין

ג'ו עמר מעולם לא גרם לעמודים של קיסריה להדהד. הוא נסע מפה למקומות שהיו סובלניים יותר והתרכז בעיקר בחזנות ובשימור המורשת העתיקה והמרהיבה של הפיוט המגרבי.

איינשטיין. שנת המהפך (צילום: ערן גרשגורן) 

השנה שבה אפשר היה לראיין את אהובה עוזרי לא כקוריוז אלא כמוזיקאית רצינית, השנה בה מכר ארז ביטון אלפי עותקים של "ספר הנענע" בו נקב בשמו של כפר בהרי האטלס והעז להתגעגע אליו, היא גם שנת המהפך בה נישא מנחם בגין אל השלטון בקולותיהם של אנשים רבים שהעדיפו את ג'ו עמר על פני אריק איינשטיין.

אבל ככל הנראה, אז היה כבר מאוחר מדי לקאמבק. כאורח אהוב מאוד התמוגגו למשמע מחרוזת משיריו בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1978. כפייטן נערץ שיתף פעולה מאוחר יותר עם התזמורת האנדלוסית ויכול היה לשמוח בקיבוץ הגלויות המדהים בין נגניה. אבל שירים חדשים כבר לא כתב.

הוא היה חלוץ שהקדים את זמנו, אבל חלוצים לא מצליחים כשהם לבדם.

נדרשו שנות דור כדי שהזמר המזרחי יהפוך מנלעג לשנוי במחלוקת בעיני השלטונות, ואחר כך לגל הגדול שישטוף את הכל. מתוך הגל הזה, רסיסי קולו הם עבורי חלק מילדותי, נעורי, בגרותי המוזיקלית והפוליטית גם יחד.

אני שמחה על כך שפעם אחת פגשתי אותו במקרה והודיתי לו על השירים ועל שקולו היה שם, בליפט שמעבר לרחוב, והגיע עד חדרי ליבי. הוא היה כל כך נרגש שמיד שאל מה אני רוצה שישיר לי. הוא לא ידע אפילו שההערצה היא שלו בזכות, ולא צריך להמשיך ולעבוד בשבילה. נוח בשלום, ג'ו עמר. לו ידענו לחלק בזמן זרי דפנה ראויים, הם היו שלך.