הי, מישהו שומע אותי?

בימים אלו נמצא ארגון ער"ן בו אני מתנדבת בשנתיים האחרונות בסכנת סגירה. ממש מדאיג אותי לחשוב מה יהיה על כל האנשים שפונים אלינו בשעותיהם הקשות ביותר רק בשביל אוזן קשבת, בשביל להזיל דמעה ולשחרר את המועקה הכבדה הרובצת בתוכם. אני כבר לא זוכרת לכמה שיחות קורעות לב, עניתי עד היום כמתנדבת בער"ן.

תמיד מפליא אותי מחדש כמה צער יש בעולם - כמה ילדים מסכנים שהוריהם מכים אותם והם מוצאים את פורקנם בבכי משתנק בשיחת הטלפון עימי, כמה נערים נמצאים בבילבול מיני ומרגישים שעולמם חרב עליהם, כמה נשים גרושות פותחות את ליבן בפניי ומספרות לי על החלום שנשבר כך לפתע באמצע החיים ואיך הן עומדות לפרנס לבדן שלושה ילדים וכמה אנשים מוצאים עצמם לפתע בחיים במלכודת אותה הם חושבים לפתור על ידי הנורא מכל - להתאבד.

ופתאום - כל המפעל העצום הזה יכול להסתיים. כן, ממש כך. מאות אלפי המתקשרים למוקדי ער"ן בכל הארץ, יזכו לקו מנותק. לא תהיה להם כבר אוזן קשבת. הם ישבו בחדר חשוך או בתא טלפון בודד ומרוחק וישמעו שוב ושוב את הצליל המנותק שהיה הצלתם האחרונה. אני אישית לא מעכלת את הדבר הזה. תבינו, כל העזרה, כל התמיכה, כל האמפתיה לאלו הנאנקים תחת לחץ החיים, שנשברים לעיתים, ושעבורם אנו היד המלטפת של אמא, חיבוקו החם של אבא - כל זה עומד להיסגר אם לא יהיה לער"ן כסף לתחזק את עבודת הקודש הזו של לא פחות מ - 1,000 מתנדבים כמוני ברחבי הארץ. והכסף, לדאבוני, הוא הדבר האחרון שנמצא בימים אלו בקופת הארגון ההולכת ומצטמקת. צליל שיחה נכנסת. אני עונה. קול בכי משתנק מעברו השני של הקו. "אני פה, זה בסדר לבכות." לאט לאט נרגע קול הבכי. קשה להבחין האם הבוכה הוא גבר או אישה.

"אני מוכרחה לדבר עם מישהו, אני מרגישה נורא, נמאס לי מהכול". המרירות, הכאב והבדידות עולים מתוך קולה של המתקשרת מעבר לקו. הבדידות מכרסמת בנשמתה והיא רק מבקשת שאקשיב לה. הנהונים שלי, תגובות בחצי מילה והאישה מוסיפה: "אתם היחידים שאני יכולה לספר להם מה מציק לי. רק איתכם אני מדברת..." הקול מהסס, נבוך, צובט בלב.

המילים שאני בוחרת לומר ואולי השתיקה שלי שנשמעת היטב מהעבר השני של הקו יאפשרו לה לרצות לדבר ברגע זה. בשיחות האלו אני לא הסבתא, האימא, האישה, החברה, בעלת המקצוע. הכובע שלי באותן שניות הוא של תורנית ער"ן. אני משדרת לה שמה שלא תספר לי אני לצידה. מאזינה לה עם כל הלב, מקבלת, תומכת ואולי אף אצליח להאיר לה איזו קרן אור שתכוון אותה בחשכה, בכדי לא להמשיך ולשקוע.

כך יכולה להתחיל משמרת. במשך שעות מגיעות שיחה אחר שיחה, כשאני מרימה את השפופרת אין לי מושג מי מעבר לקו. הדבר הבטוח היחיד שיתכן ואני בשבילה קצה חוט שיפרום את הסבך שלה, קרש הצלה. בשעת לילה מאוחרת, קרוב לסוף המשמרת מעבר לקו קריאת עזרה.

"תעזרי לי, אני לא יודע מה לעשות!"

אני מוכנה לעזור לך, איפה אתה נמצא? אני שואלת.

"באיזה שהוא מקום אני לא יודע".

מה אתה רואה סביבך?

"עצים, זה יער, אני רק יודע שבדרך עברנו על יד מבנה גדול".

לאן נסעתם?

"אני נמצא פה עם חברים שלי, הם מסטולים". ברקע נשמעים קולות לא ברורים, נשמע לי כמו מתוך סרט אימה.

מי אתה, אני שואלת, בן כמה, איפה ההורים שלך?

"אבא נתן לי את המכונית שלו והיא לא מניעה. ואבא לא עונה לי, ניסיתי כמה פעמים להתקשר אליו". קולות הרקע מתחזקים, הנער שרק קיבל רישיון נהיגה מספר שהם שתו הרבה, בילו ולא יכולים לחזור

הביתה. החברים מפחידים אותו בהתנהגות שלהם. אחד מהם מדבר על התאבדות. השיחה מוליכה לכך שהוא מעביר אלי את מספר הטלפון הנייד שלו ואין שום סימן מזהה למקום הימצאו.

קודם כל אני מרגיעה אותו, מנסה להבין במה אפשר לעזור לו. אחרת איך אוכל לעצום עין בלילה. באותו רגע עוברים לי בראש הנכדים שלי, המתבגרים. אם תשאלו אותי מה בכלל מחזיק אותי כמתנדבת בער"ן. איך זה שעולם הכאב, הסבל והבדידות לא מפריע לי לחיות ולתפקד בחיי. אשיב שרק הידיעה שאולי עזרתי לפונה אחד מתוך כעשרה ויותר שפנו אלי באותה המשמרת, נותנת לי את הכוח והרצון לשוב למשמרת הבאה.

אני וחבריי בארגון רוצים לעזור לכם, לחברים שלכם, לבני המשפחה שלכם, למצוא אוזן קשבת וייעוץ חם ברגעים הקשים ביותר בחיים של כולנו. עיזרו לנו להמשיך להתנדב במפעל הקדוש הזה.

• לתרומות לערן חייגו למספר 1201 או סמסו את המספר 10 לטלפון 1144.
  

"בגוף ראשון"- מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות ניתן לשלוח ל hevra@y-i.co.il  ולציין בנושא - עבור מדור "בגוף ראשון". הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.

עדויות נוספות של מתנדבים:

"אשתי מתפטרת ועוברת לעבוד בהתנדבות"

"אני אף פעם לא שואל למה הילדים שם"

"סבתא, מה את עושה כשאת קמה בבוקר?"

"הלו, זה לא מדבק"

"עוד חג חירות בלי חופש"