שמנה וטוב לי? אולי, עד שזה מתחיל לסכן את חיי
ככלל, לבחורה שמנה בקהילה הלסבית יותר קל. מודל הנשיות השמנה, עם הציצי והתחת (כי אלוהים הוא לא סאדיסט מוחלט, על פי רוזי אודונל), נחשב מושך וסקסי. אבל אני לא בריאה, לפי כל המדדים. אז החלטתי לעשות ניתוח לקיצור העצמי
אחרי שנים רבות של היותי שמנה בלתי מתנצלת, חמש שנים של סוכרת, כמה בלגנים בכבד ואלפי שעות של מחשבה, החלטתי להקשיב לרופאים ולעשות את הצעד – ניתוח לקיצור קיבה.
זו החלטה שרופאים מקבלים רק מעל מסת שומנים מסויימת, ובמילים אחרות – BMI 40, המהווה קו חוצה בין מה שעוד איכשהו בריא למה שהפך להיות השמנה חולנית ומסוכנת. בקיצור, הרופאים הודיעו לי שהגיע הזמן לנקוט פעולה, אם אני אוהבת לחיות.
שנים שאני מנסה להראות כמו בשיר של עלמה זהר, כמה החיים הם סרט ואני אשה משוחררת, ושומנים לא עוצרים ולא עצרו אותי מעולם. האמת תהיה מעט אחרת. העובדה שאני שמנה כן גורמת לי לחוש לא מושכת, כן מורידה לי את הביטחון העצמי, כן מאפשרת לכל מיני אנשים להציב תנאים ונותנת פתחון פה לכל מיני מניאקיות שרוצות לגרום לי להרגיש שווה פחות. מה לעשות, כשאת שמנה מגיל ארבע יש כמה בעיות נפשיות הקשורות להשמנת יתר מגיל צעיר ולאכזריותם של ילדי בית הספר היסודי.
אז במקום לכתוב עוד טור על שמנה שחושבת שזה סקסי, הגיע הזמן להודות, אחרי עשר שנים של שחיקה הולכת וגוברת בקטע הזה – זה בעיקר לא בריא, בממדים שלי. מה שלא בריא, באופן כללי, הופך לאט לאט בעיניי לא סקסי במיוחד. ההחלטה על הניתוח, כמו גם השימוש באופני הכושר בסלון, ההחלטה לעשן קצת פחות ולהפסיק להיות ערה בלילות – כולם גם יחד מהווים איזה שלב בדרך ליציבות המיוחלת.
נמאס לי להרגיש פחות טוב, והמחשבות לקראת אמהוֹּת והשלב הבא בחיים בהחלט קיימות בי, שלא לומר שפשוט כואב לי בשחלות למול כל תינוק ברדיוס 20 מטר. אני צריכה לחשוב על העתיד, אני צריכה לחשוב איזה מין אמא אהיה, אם לא אהיה בריאה.
ואני לא בריאה, לפי כל הבדיקות, לפי כל המדדים.
באופן כללי, לבחורה שמנה בקהילה הלסבית יותר קל בחיים. מודל הנשיות השמנה, עם הציצי הגדול והתחת הגדול (כי אלוהים הוא לא סאדיסט מוחלט, על פי רוזי אודונל), נחשב מושך וסקסי, באופן כללי. נשים שאוהבות נשים, אוהבות אותן גם בגדול – או לפחות, זה לא עניין של גודל, וזה לא מה שקובע. מה שכן מפריע, אמרה לי חברה טובה, הן אלה שקטנות מדי. לגדולות אין שום בעיה, נהפוך הוא.
שמנה וטוב לי עד שיש מדרגות או עלייה רצינית
אבל גם אצלנו, בקהילה האוהבת את הגוף בשל מי שחיה בו, יש מקומות שבהם הבריאות מתערבת. וכך הוא המקרה שלי, נושאת הדגל של "אני שמנה וטוב לי".
שמנה וטוב לי עד שיש מדרגות או עלייה רצינית, או דרושה הליכה של יותר ממאה מטר.
שמנה וטוב לי, אבל מכבה את האור בזמן סקס או סתם מתנתקת, כדי לא להיות שם כשמישהו רואה את החלקים בי שאני ממש לא אוהבת.
שמנה וטוב לי, עד שצריך להתכופף להרים מצית שנפל.
שמנה וטוב לי, עד שאני מתאפקת כדי לא לעבור בין שולחנות בבית קפה בדרכי לשירותים.
שמנה וטוב לי, עד הסוכרת, עד החולשה ועד הכדורים לטיפול בכל התחלואים שגרמה ההשמנה.
כושר נראה כמו משהו שלא כיף לעשות
במילים אחרות, לא טוב לי בכלל. לפני כמה זמן דיבר איתי חבר טוב על העניין הזה ושאל אם אני רוצה שיהיה לי טוב כבר. שתקתי, כי לא ידעתי מה להגיד. כושר נראה כמו משהו שלא כיף לעשות במיוחד, הרבה יותר כיף לאכול הכל בלי חשבון. ובזוגיות ובקטעים אינטימיים פשוט מכבים את האור והכל בסדר.
ביום שהרופא אמר שזה מעמיד אותי בסיכון גדול לשבץ בזמן הריון ובאופן כללי יהרוג אותי לאט לאט, החלטתי שדי, מספיק לחיות ככה.
יש בושה שנלווית לגוף שמן במיוחד, לפחות במקרה שלי. את כאילו מוצאת את עצמך מתנצלת על חוסר השליטה שלך, חוסר השליטה של גופך. אני חושבת שהתרגלתי, מגיל צעיר מאוד, להתבייש בעצמי, בחוסר השליטה שלי, בעירום שלי. אני חושבת שהגיע הזמן, כמו ב"אמריקן ביוטי", לעשות מעשה ולהצליח להיראות טוב בעירום, בעיני עצמי. זוגיות תבוא ותלך, חברים יתחלפו, אבל בסופו של דבר אני צריכה לאהוב את מה שיש במראה, את עצמי.
נמאס לי להתבייש, ומפחיד אותי מאוד מה יקרה כשלא אתבייש, האם אהיה אותו אדם?
כל מי שדיברתי איתו טוען שכן, רק מאושר יותר ובריא יותר. שתבוא עליי הגאווה גם בתחום הזה, אמן כן יהי רצון ובמהרה, אם אפשר.
לפנייה לכתב/ת 
