"מעולם לא חשתי זמר"
מישל פוגאן, מגדולי הזמר הצרפתי, מגיע לביקור ראשון בישראל. אחרי 40 שנה על הבמה, רגעי אושר רבים וטרגדיה אחת גדולה, הוא מספר על חבריו הזמרים, ביניהם שארל אזנבור ופרנסואז הארדי, שהחזירו לו את הטעם לחיים
האם המוזיקה יכולה להציל חיים? תלוי את מי שואלים. את חייו של מישל פוגאן, למשל, היא משתה מתהומות. בשנת 2002, כשבתו הבכורה של הזמר והמוזיקאי הצרפתי הנודע נפטרה ממחלת הלוקמיה, הוא ביקש את נפשו למות.
פוגאן, האיש שהביא לעולם את המופע "ביג בזאר" ושירים מלאי אופטימיות כמו "Comme L'oiseau", "Une Belle Histoire", "C'est la Fete" ו-"Viva la Vida", ניתק מגע. הוא החליט לדבוק רק במה שהכרחי – לנשום, לאכול על פי מידת הצורך ולהקיף את עצמו במה שנותר. גם מחשבות על התאבדות צפו ועלו. "הייתי אדם מת. חשבתי שאני משתגע", הוא אומר בראיון ל-ynet, שבוע לפני שינחת בישראל לראשונה ויקיים הופעה חד פעמית ב-7 ביולי, בבנייני האומה בירושלים. במהלך השנים שלאחר מות הבת, פוגאן החל את תהליך הפרידה גם מהמוזיקה ומהבמה, שהיו חלק בלתי נפרד מחייו במשך יותר מארבעה עשורים.
פוגאן. "הייתי אדם מת. לפני הפרידה רציתי לומר תודה"
לפני שנתיים נולד במפתיע "Bravo Et Merci", אלבום נפלא בו לקחו חלק כמה מגדולי הכותבים של הזמר הצרפתי: שארל אזנבור, מקסים לה פורסטייה, קלוד נוגארו, ורוניק סנסון, סרז' לאמה, אדאמו, מישל סארדו, פראנס גל ופרנסואז הארדי – שמות שמקומם כתוב בזהב בפנתיאון תרבות צרפת.
זה החל במכתב פרידה שכתב לאחיו ולאחיותיו למקצוע, מרביתם בני דורו. "רציתי לומר להם שאני מפסיק לשיר. זה היה בשלב שבו לא רציתי יותר כלום. איבדתי את בתי ולמעשה, הייתי אדם מת. לפני פרידה, היה לי חשוב לומר לחבריי הזמרים מה שבדרך כלל אנשים לא ממהרים לומר וזה תודה. רציתי לומר שהם נפלאים, שהם כתבו שירים נהדרים שנגעו בחייהם של רבים, ושאני מאוד גאה להיות חלק מהקבוצה הזו", הוא מספר. את המכתב סיים במחשבה על כך שאם עליו לחתום את הקריירה באלבום נוסף, היה רוצה להקדיש אותו כהומאז' לאותה חבורה.
פרנסואז הארדי היתה הראשונה ששלחה לפוגאן טקסט, שהפך בלי דעת לגלגל ההצלה שלו. אחריה החלו לזרום עוד ועוד טקסטים. "זה היה מאבק לא קל. צללתי לתוך העבודה", אומר פוגאן, "נולדתי מחדש והרעב לחיים רק גבר. הם העבירו לי מסר ברור וביקשו: 'אל תלך'. הם הצילו את חיי".
זמן קצר לפני כן פרסם פוגאן ספר אוטוביוגרפי. אחרי שנים בהם סירב לסכם, הוא נכנע. "זה הפך למסע אישי, הציף כל מיני שאלות, עזר לי לרוקן את מגירות חיי ולחיות מחדש רגעים שלא חשבתי שעדיין קיימים בי", הוא אומר, "הזיכרון הוא דבר יוצא דופן.
לקחתי את המרחק הדרוש והבנתי שהחיים הם סרט ארוך עם עליות ומורדות. החיים הם כמו פאזל שהולך ונבנה תוך כדי הליכה. לאט הם מקבלים את צורתם הסופית. נראה שאני צריך למות מדי זמן בכדי למצוא את הטעם. למרות שבגיל 67, הזמן אזל. בפעם הבאה זה יהיה לתמיד".
בספר הוא נוגע לראשונה במותה הטראגי של בתו. "על מוות של ילד לא מתגברים לעולם. מנסים לשרוד אותו", הוא אומר. המסע, כך הוא אומר, לימד אותו ענווה. "אנחנו תלויים על חוט וכל כך הרבה דברים יכולים להפיל אותנו לתהום ובמקצוע הזה עוד יותר", הוא אומר.
פוגאן מבקש לרגש ומחפש את האוניברסלי. "אנשים שמדברים על הפופיק של עצמם לא מעניינים אותי", הוא אומר, "מעניין אותי מה שמחבר בינינו. אנחנו חלק משרשרת ארוכה של דורות שקדמו לנו. ההתייחסות למוזיקה כאל עסקי שעשועים משעממת אותי באופן הכי עמוק של המילה. אני חושב שאנחנו, אנשי הבמה והאמנים, נמצאים פה בכדי לגעת בנפש, כדי למשוך את הקהל מתוך עולמו למקומות אחרים.
"זה לא נותן לנו זכויות יתר", הוא ממשיך, "אבל כמו שהתפקיד של רופא הוא לרפא אנשים, תפקיד האמנים הוא להביא מרפא לנפש. כמו אצל הנמלים: יש את השולט והנשלט, את הגדולים שעליהם להגן על הקן ואת השאר שתפקידם לעבוד. תפקידנו הוא להסיח את דעתם של בני האדם, לשעשע אותם, לאפשר להם לחלום על כל מה שאי אפשר לשים בתוך משוואות, כל מה שאינו מתמטיקה. זה בסדר מבחינתי".
ורוניק סנסון. "הם הצילו אותי" (צילום: Carole Ballaiche)
האוניברסליות הזו היא מה שהביא בסוף שנות ה-70 את אהוד מנור ודני ליטני להעלות על הבמה בארץ גרסה ישראלית למופע שלו "הבזאר הגדול", הפקת ענק שזכתה גם כאן להצלחה אדירה. פוגאן לא מתפלא. למרות ההתעקשות להדגיש את ההבדלים בין בני האדם, הוא אומר שהשוני פחות מהותי מכפי שנדמה. "השוני הוא חיצוני, על פני השטח. בפנים אנחנו מתמודדים עם אותם בעיות וקשיים. מאז ימי בראשית העסיקו את האדם שלושה דברים – החיים, האהבה והמוות. זה נכון לצרפת. זה נכון לישראל".
מתוך פרספקטיבה של 40 שנה במקצוע. אפשר להפריד בין החיים לבמה?
"זה בלתי אפשרי, ומי שיגיד אחרת, משקר. אדם עושה את מה שהוא. זה נכון גם לאמנים. אתה יכול לנסות ולהעמיד פנים אבל זה תקף לזמן מוגבל".
קורה שאתה משתעמם או מתעייף מכל זה?
"הו, לא. בכדי להשתעמם החיים צריכים לחזור על עצמם. אני מצאתי דרך להיות בכל ערב שונה. גם אם אני חוזר על אותם השירים, הקהל משתנה. בשבילי כל מפגש עם שיר הוא ראשוני. את יודעת שאינני יכול לדקלם את מילות השירים שלי? זה בא אליי רק כשאני על הבמה. אני חושב שלמדתי את זה בתחילת הדרך, כשעסקתי בקולנוע כבמאי וכשחקן. אסור לשחקן ללמוד טקסט בעל פה. הוא צריך לגלות אותו מחדש בכל ערב. המוח הוא מכונה מדהימה שמסייעת לנו, אבל הרגש בא תוך כדי ביצוע. זה מוזר, אבל מעולם לא חשתי זמר. אני מרגיש יותר שחקן מזמר".
אנשים חיו דרכי
פוגאן, שכתב בין היתר לחנים לשירים של מישל סארדו ודאלידה, מודה שבעידן הודעות הטקסט והאימייל קשה למצוא טקסטים משמעותיים. "מה שמסוכן בעיני זו האוניפורמיזציה, אחידות הטעמים, הצבעים והמחשבה. אנחנו נבלעים בתוך תרבות של סוחרים. את מאמינה שבתוך פחות משבוע הדגם החדש של iPhone נמכר ביותר ממיליון יחידות? זה נכון גם לשאר תחומי החיים".ואם כבר תרבות הצריכה מה דעתך על האפידמיה הזו של תכניות גילוי הכישרונות נוסח "כוכב נולד" שמציפות את העולם?
"המטרה של הטלוויזיה היא לעשות כסף. כל השאר לא מעניין. יצא לי להיפגש עם המשתתפים בגרסה הצרפתית, 'Star Academie', והילדים האלה לא טיפשים. הם רוצים חשיפה ולדידם זו דרך ללמוד. אי אפשר ללמוד את המקצוע הזה בשלושה חודשים, אבל צריך להבין שזו תופעה חברתית שקשורה לעולם הצריכה. אנחנו צורכים הרבה דברים שאין לנו צורך בהם ובאותה הנשימה גם בשר טרי של זמרים וזמרות.
 |
