הכוריאוגרפית פינה באוש הלכה לעולמה

הרקדנית והכוריאוגרפית הגרמניה פינה באוש הלכה לעולמה והיא בת 68. באוש נפרדה מהעולם בבית חולים במערב גרמניה, שם התגוררה. על פי הדיווחים, באוש מתה חמישה ימים בלבד אחרי שהתגלתה בגופה מחלת הסרטן.

באוש נחשבת כממשיכת דרכו של האקספרסיוניסט הגרמני קורט יוס, וממובילת אסכולת "תיאטרון המחול". היא נולדה בעיר סולינגן שבגרמניה, בת למשפחה מהמעמד הבינוני. אמה נולדה כיהודיה אך התנצרה בתקופת מלחמת העולם השניה וכך גם גידלה את בתה.

באוש. רקדנית עם עוצמה ורוך (צילום: AFP)

פיליפינה "פינה" באוש החלה לרקוד בהיותה בת שבע. בהגיעה לגיל 15, הצטרפה לבית הספר למחול בניהולו של קורט יוס, שם רכשה את מיומנותה ביסודות הבלט הקלאסי. בשנת 1959 זכתה בלימודי מלגה בבית הספר לאמנויות ג'וליארד בניו-יורק, ואחרי שסיימה את לימודיה עברה להופיע בבלט האמריקאי החדש ובמטרופוליטן אופרה בניו-יורק. בשנת 1973, זמן-מה לאחר חזרתה לגרמניה ולאחר שצברה נסיון רב בלהקות שונות, מונתה למנהלת "תיאטרון מחול וופרטאל" (על שם העיר בה נמצא התיאטרון) ומאז יצרה עשרות יצירות מחול אשר הקנו לה מעמד בינלאומי ככוריאוגרפית ייחודית ונועזת.

יצרה תיאטרון-מחול

היא נישאה למעצב התפאורה והתלבושות רולף בורזיק, שמת ב-1980, בגיל 35, לאחר מחלה. באותה שנה פגשה בצ'ילה את רונלד קיי, משורר ומרצה באוניברסיטה. שנה אחר כך היא ילדה לו בן, רולף סלומון. באוש ביקרה בארץ בשנת 1994 וב-2001.

עבודותיה מוגדרות כ"תיאטרון-מחול" והן משלבות בתוכן ריקוד, דיבור, שירה, נגינה ומשחק דרמטי. דגש רב מושם על עיצוב התפאורה, עניין היוצר לעיתים ניגוד בולט בין היופי הויזואלי שבו מעוצב החלל לבין התוכן הקודר של היצירה. היצירות עצמן מבוססות לרוב על רצף סיטואציות שאינן נבנות לכדי סיפור עלילתי שלם, אלא

מציבות במרכזן קונפליקטים אנושיים, המבטאים מגוון רגשות, בעיקר פחד, כאב ובדידות. תמות חוזרות ביצירתה של באוש הן החיפוש אחר אהבה, מלחמת המינים והיחס שבין היחיד לחברה.

שפת התנועה של באוש מתרחקת במכוון מיסודות הבלט הקלאסי ומתבססת בעיקר על "חומרי גלם" הלקוחים מתנועות הגוף היומיומיות שאינן יחודיות לעולם המחול. על ידי חזרה מונוטונית על אותן תנועות משיגה הכוריאוגרפית אפקט של הזרה וניכור המכניסים את הצופה לאווירה הדרמטית והטעונה של היצירה.

רנה ופינה

הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד, נזכרת בפעם הראשונה שראתה את באוש. שתיהן בסוף שנות העשרה, רקדניות מחוננות, שמוצאות את עצמן במבחני הכניסה לאחד מבתי הספר הטובים בעולם. זה היה בשנת 1959 ואת האודישן הזה שיינפלד לא תשכח לעולם.

"היו שם מיליארד אנשים", היא מספרת, "ולמען האמת, כשראיתי את כל ההמולה הזו, הכי רציתי לחזור הביתה. מה לי עם הסנדלים ומכנסי ההתעמלות ולכל זה. בקצה האולם העיניים שלי נעצרו על בחורה יפהפיה. היא היתה לבושה בורוד. זו הייתה פינה. בשנים בג'וליארד היינו כמו אחיות. רנה ופינה. אני רקדתי גרהאם והיא רקדה חוזה לימון. קלאסי רקדנו ביחד וגם הופענו במשותף.

"היא היתה רקדנית שאין כמותה. רזה כמו מקל, אבל עם עוצמה ורוך. כולם השתגעו ממנה. היא היתה ה-רקדנית. אנתוני טודור, חוזה לימון ופול טיילור, אצלו רקדה מאוחר יותר, כולם הלכו שבי אחריה. פינה היתה טיפוס מאד שקט. היא כמעט לא דברה, אבל היה בינינו קשר מאד חזק.

"אחר כך הסתבר לי שהיו לה רגשות אשם כבדים בגלל מה שקרה במלחמה. זה היה מה שחיבר בינינו באופן שאי אפשר להפריד. היא, בחורה צעירה מגרמניה של אחרי המלחמה שמלקקת עדיין את הפצעים. אני, שכל משפחתי נרצחה שם. מעולם לא דיברנו על זה אבל זה היה באוויר. רצינו להיות החברות הכי טובות. בחרנו זו בזו. אהבנו אחת את השנייה באמת כמו אחיות. גם הדמיון בינינו היה מבלבל.

אחות תאומה

"פינה חזרה לוופרטאל, השתקמה והתחילה ליצור. היא הפכה לכוריאוגרפית ואני שמעתי מרחוק על הדברים המופלאים שהיא עושה. היא הפכה את אירופה על פיה. שינתה את העולם. מחקה את הגבולות. היא היתה הראשונה שעשתה תיאטרון-מחול, האנטיתזה למרס קנינגאהם. היא הגדירה בלי להגדיר מה זה אמנות האנטי צעדים. פינה יצרה ריקודים באורך מלא שבנויים מקולאז'ים שהם כמו סרט. היא יצרה חלומות של תת מודע".

"פינה הגיעה לישראל לביקור. באותו הביקור נוצר בנה, סלומון, במלון שלמה באילת. כשרבין נרצח, פינה ואני עמדנו בכיכר ובכינו. זו היתה חוויה חזקה. היא אהבה את ישראל מאוד. עם שינויי האווירה באירופה היא התחילה לדבר אחרת. היא כבר לא רצתה להופיע בארץ. כעסתי עליה נורא. כתבתי לה שהיא חייבת לשמוע את כל הצדדים. לא קיבלתי תשובה על זה ובכל זאת, היא אחות תאומה.

"המוות הפתאומי הזה מדכא ומפחיד. לא היה לי מושג. זה שובר את הלב. השנים עשו לה טוב, פתחו אותה. היה בה הכל, כל מגוון הקשת של הרגשות. כרקדנית, היא היתה שיא העדינות והטוהר והשלמות והיופי. היא היתה פשוט כובשת עם תנועת הידיים הנהדרת שלה. ככוריאוגרפית, נחשף צד אחר שלה יותר אפל פראי. היא היתה מחויבת לדבר. עסקה הרבה ביחיד ובחברה, יצאה נגד ההמוניות וההיסחפות אחר שבלונות וזרמים.

"ברקע תמיד היה מלחמת המינים, עם הגברים האלגנטים שמחביאים בתוכם אלימות והנשים שתחת השמלה מכסות על היצר. היא לא הביאה את הקהל לאולם כדי לברוח מהעולם, אלא כדי להתמודד איתו. היא גאון ואני מעריצה גדולה שלה. פינה באוש יש אחת".

"היא הראשונה שעבדה מתוך הרקדן. היא הוציאה מהסיפורים האישיים של הרקדנים שלה את המוטיבים הבימתיים. היא ביימה אותם. קראנו לזה 'פינה שואלת'. היא היתה מתיישבת על שולחן גדול ושואלת את הרקדנים שאלות. הם אספו חומרים מהרחוב ומביאים לה להשתמש במה שהיא אוהבת. אין כמוה. כולם אחריה".

יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, שאירח את באוש, קיבל את הידיעה על מותה בעצב גדול. "זו אגדה שמתה. רקדנית ענקית ויוצרת חד פעמית. כל המילים לא יספיקו לתאר אותה. קשה לי להאמין שהעולם הזה

 ימשיך בלי באוש. איך אפשר להתרגל למחשבה? פינה באוש היתה יוצרת פורצת דרך ומחשבה, יוצרת נועזת שלא פחדה להתמודד עם החיים. היא הובילה את עולם המחול לספירות אחרות, שכל כולן תנועה וחופש. היא הציבה על הבמה אורחות חיים ומחשבה שלא העזנו לדמיין. היא שיתפה אלמנטים שכלל לא ידענו שמותר או אפשר. היה בזה חום וקור ורוך ונוקשות. שפע של יצר ויצירתיות. היא נגעה בפגאניות באופן הכי מוחשי וטבעי. שטה בין העולמות. העולם יהיה חסר אותה. המוות שלה נוטע תחושה של חוסר ביטחון".

הכוריאוגרף והרקדן אוהד נהרין אומר: "אפשר לומר המון דברים על היצירה של פינה באוש, אבל עכשיו אני חושב דווקא על המוות שלה. כשכוריאוגרף מת העבודות שלו, במובן מסוים, קצת מתות. להבדיל מיוצרים בדיסציפלינות אחרות, כמו קולנוע, ציור, פיסול או מוזיקה, שמשאירים אחריהם את יצירותיהם והתיעוד שלהן אינו נפגע, מותו של הכוריאוגרף ממית גם את יצירותיו, במידה מסוימת. במובן זה, ההפסד כולו שלנו, כי היא היתה ענקית. הכוריאוגרף שומר את היצירות שלו בחיים, כך שזה לא רק שפינה באוש לא תיצור יותר, אלא גם מה שהיא יצרה יקבל מעתה משמעות שונה. כאן טמונים השבריריות והיופי של הריקוד".

השתתפה בהכנת הכתבה: אילת יגיל