רבעון חדש בשוק: הבועה הבאה מתחילה להיבנות?
בורסה היא אפיק השקעות לטווח ארוך וכך צריך להתייחס אליה: מי ששמר לה אמונים בעשר השנים האחרונות קיבל תשואה של 135%. מי שיתפתה לארוחות חינם שיציעו לו תשואות גבוהות משמעותית מתשואות השוק, ייקח סיכון שעלול לעלות לו ביוקר
איפה הייתם בחצי השנה האחרונה, כשמדד ת"א 100 זינק ב-42%? רוב הסיכויים שהבטתם עליו מהצד, בהשתאות, תוך שאתם מנסים להבין אם פספסתם את מהלך העליות הגדול של 2009. מי שנכנס להשקעה במדד בינואר השנה ייצר לעצמו תשואה של 7% עד סוף פברואר. לעומת זאת, מי שנכנס להשקעה במדד ת"א 100 בתחילת מרץ השנה ונשאר שם למשך שלושה חודשים ייצר לעצמו תשואה פנומנלית של 34%.
כמה כאלה יש? מעטים. מי ששמע בקולם של "הלוחשים למניות" וחיסל את תיק המניות שלו לקראת סוף 2008, גם ספג את ההפסד הגבוה של 2008 וגם לא נהנה מהתיקון החד במחצית הראשונה.
המסקנה ברורה: לא ניתן לנצח את השוק ולחזות במדויק את התזמון הנכון לכניסה ויציאה ממנו, גם אם יש כמה חכמים במיוחד המייחסים לעצמם סגולות מסוג זה. הסיכוי לזהות בזמן את העלייה המטאורית של מניה בודדת דוגמת חברת חיפושי הנפט ישרמאקו קטן עוד יותר. חוץ מלספק את יצר ההימור וההתרגשות, כל ניסיון ליהנות מתשואה של מאות אחוזים בפרק זמן קצר שקול לניסיון לזכות במספר הנכון ברולטה.
לא טווח ארוך ולא נעליים
הבורסה היא אפיק השקעות לטווח ארוך וכך גם צריך להתייחס אליה. מי ששמר לה אמונים בעשר השנים האחרונות יצר לעצמו תשואה של כ־135%, ומי שזיהה את הפוטנציאל הגלום בה כבר ב־1992 (השנה שבה הושק מדד ת"א-100) נהנה מתשואה חיובית של כ־665%. תיק של 100 אלף שקל שהושקע בתחילת 1992 במדד שווה היום 665 אלף שקל.
הבעיה אצלנו הישראלים היא שטווח ארוך הוא מונח מאוד גמיש. חבר טוב שלי שאל אותי אי שם ב-2006 איפה לעזאזל כדאי לשים את הכסף. "אתה משקיע לטווח ארוך?" שאלתי. "בוודאי", הוא ענה, "אני מכיר את כל החארטה הזאת שלכם. מניות זה לא לטווח קצר, נדרשת סבלנות, שוק המניות תמיד מנצח".
"ואם שוק המניות יורד ב־10%, אתה נשאר?" שאלתי. "בוודאי", הוא אמר. "20%?" הקשיתי. "כמו כלום", השיב. "30?" התעקשתי. "לא משפיע עליי", אמר בבטחה. "טוב, ואם התיק ייחתך ב־50%?", הוספתי. "מתקשר לבנק ומוכר הכל ומהר", הוא ענה. לא טווח ארוך ולא נעליים.
כדי להבין כיצד עובד המכניזם של שוק ההון צריך להבין מה מניע את הכסף הגדול במשק: בכל חודש נוספים למנהלי ההשקעות המוסדיים המנהלים את כספי הפנסיה שלנו 2–4 מיליארד שקל. כדי שכספים אלה יניבו תשואה אנחנו משלמים להם דמי ניהול. אלא שכיום, כשהריבית במשק אפסית ואפיקי ההשקעה הסולידיים מניבים שברירי אחוזים, סביבת העבודה שלהם לא נוחה במיוחד. אם בשנים 2003-2008 כמעט כל החלטת השקעה היתה מניבה תשואה דו־ספרתית, הרי כעת, כשהפנים הם למחצית השנייה - המצב הפוך.
להתעלם מרעשי הרקע
במצב שכזה, הכסף חייב לחפש לעצמו אלטרנטיבת השקעה מניבת תשואה, והוא יעבור לאפיקים אחרים, ביניהם שוק המניות. כשהשוק הזה יעלה יותר מדי והעושר יתורגם להגברת הצריכה שתביא לאינפלציה, הריבית תתחיל לעלות, האפיקים הסולידיים יחזרו להיות אטרקטיביים והכספים הגדולים ישובו אליהם. זהו משחק פינג פונג שנמשך כבר מאות שנים. האמירות שהפעם זה שונה נשמעו היטב בכל משבר קודם שחוו שוקי ההון. גם הפעם הן יתבררו כאמירות סרק.
הפחד הוא מפני הבועה הבאה שיסודותיה מתחילים להיבנות במחצית השנייה של 2009. מנהלי ההשקעות לא יכולים להציע תשואה אפסית על הכסף שאנחנו מפקידים אצלם, כי אז הם יידרשו להסביר לנו מדוע אנו משלמים להם דמי ניהול שמנים. לכן, חלק מהם יחליטו להסתכן ולנפח את מחיריו של המוצר הפיננסי התורן תוך ייצור תשואות הגבוהות במידה משמעותית מתשואות השוק.
זה בדיוק השלב שבו צריכות להידלק הנורות האדומות. בשוק ההון אין ארוחות חינם ומי שיציג תשואות גבוהות משמעותית מתשואות השוק, במיוחד בחצי השנה הקרובה, ייקח כמה סיכונים שעלולים לעלות ביוקר בהמשך הדרך.
לכן, חרף שירי ההלל שייכתבו בעיתונות הכלכלית בחודשים הקרובים לאלופי התשואה התורנים, כדאי לחזור ולהיזכר בסטטיסטיקה: לאורך זמן, השוק תמיד מנצח. כל מה שקורה בדרך זה רק רעשי רקע. מי שמצליח להתעלם מהם, בדרך כלל מרוויח.
לפנייה לכתב/ת 
