המלך האחרון של סקוטלנד

"למה שלא נעשה טעימה לכל הבלנדים בני ה־15 ומעלה שנמכרים בארץ?", שאל הקירח הראשי. ובכן, בגלל שהמחיר של חלק מהבלנדים האלה מסתכל על האלף שקלים כל כך מלמעלה שהוא נראה לו כמו נקודה קטנה, אז יש לנו יותר סיכוי לקבל ילד אפריקני. ובכל זאת שלחנו ליבואנים אי־מיילים בבקשה לשלוח לנו וויסקים עם שמות מפוצצים כמו היביקי 21 היפני ומידלטון ורי רייר האירי. התשובה הסטנדרטית היתה:

"אדון נכבד,

חחח".

אז לא היתה לנו ברירה אלא לצמצם קצת את הרשימה. אתם יודעים, לערוך טעימה עיוורת רק לכל הבלנדים סופר־פרימיום הסקוטיים, בלי יפניים ואיריים נדירים. בסוף החלטנו לרדת גם מהאיריים הנדירים, ואז להתפשר על כל הבלנדים הסקוטיים של 15־25 שנה. ממש ברגע האחרון התפשרנו על כל הבלנדים הסקוטיים של 15־18 שנה, ואז על חלק מהם. ובכן, הגיבורים שבאמת העזו להצטרף למבחן היו ג'יי אנד בי 15, דימפל 15, בלנטיינז 17, שיבאס 18, גרנטס 18 וג'וני זהב.

צוות הטועמים כלל את הבוס, את משנהו קמרלינג, את מבקר המוזיקה ערן דינר ואותי. מכיוון שקמרלינג תתרן ודינר חירש, הבוס ואני היינו היחידים שמוסמכים אפילו חלקית להשתתף בטעימה כזאת (אתם אולי לא חושבים שלחירשות יש קשר לוויסקי, אבל אחרי שש כוסות אתה אמור להתחיל לשמוע קולות). כדי שלא נדע מה אנחנו שותים ובתמורה לשלוק מזדמן, רותי מהגרפיקה הגישה לנו את המשקאות. אם מישהו שואל, זה בגלל שהנשים פה משרתות אותנו. רותי'לה, פעמיים סוכר מותק.

סליחה, אני מצטער, אל תתבעי אותי בבקשה, יש לי אישה וכלב שזקוק נואשות למקלחת.

טוב, די, לעסקים.

6) שיבאס 18

מחירון: 774 שקל ל־750 מ"ל. באינטרנט: 679 שקל

אם לפני הטעימה היינו צריכים להמר על הדירוג, היינו מהמרים שעל המקום הראשון יתחרו השיבאס והג'וני - כך שאחריה די התפלאנו לגלות שהשיבאס הגיע למקום האחרון. אל תבינו לא נכון: אנחנו חושבים שהשיבאס 12 הוא אובר־רייטד ברמות שלא נראו מאז קליגולה, אבל גירסת ה־18 שנה תמיד היתה אחת החביבות עלינו. בניגוד ל־12, שנחשב למשובח בעיקר בגלל שהוא יקר - בארה"ב אפילו

 הדביקו לתרגיל השיווקי־פסיכולוגי הזה את השם "תופעת השיבאס ריגל" - ה־18 טוב באמת. הסיבה היחידה שלא קנינו עד היום ארגז של 18 היא המחיר (אתם יודעים, 774 שקל יותר ממה שיהיה לנו אחרי שנסיים לשלם לכל הנושים).

בזיכרון שלנו, ה־18 הוא וויסקי מאוזן לחלוטין, מעושן במידה ומלא טעמים. על עיוור, האלכוהול מורגש יותר ממה שמקובל בחברה תרבותית והגוף מתחרה ב"מר עולם" בקטגוריית יואב לימור. המשנה לבוס, שהאף שלו אולי לא מתפקד אבל הוא היחיד מאיתנו ששמר על הרשימות שלו, כתב שהוויסקי שהוגש לנו שלישי - השיבאס, כן? - הוא "פצצתי מדי", ללמדכם שתואר של עורך משנה לא מקנה לכושר הביטוי שלך חסינות מפני שלוש כוסות וויסקי.

שתבינו: אם היינו יכולים להרשות לעצמנו, עדיין היינו זורקים את האישה ומתחתנים עם השיבאס 18 במקום ללכת לישון כל לילה עם תערובת שלוש השנים שבמבצע במקום מגורינו. גם מייקל ג'קסון - גורו הוויסקי והבירה המנוח, לא היצור - נתן לו ציון 8.5, ואפילו אם לא מתחשבים בכך שג'קסון הוא לא תתרן וחירש, היתרון היחיד שיש לנו עליו כטועמים הוא שאנחנו לא מתים. אבל בטעימה שלנו, השיבאס פשוט הפסיד לטובים ממנו. כמו למשל לג'יי אנד בי.

5) ג'יי אנד בי ריזרב 15

350 שקל ל־700 מ"ל. באינטרנט: 325 שקל

אנחנו חושבים בדיוק את מה שאתם חושבים על הג'יי אנד בי הרגיל, אבל הריזרב מיושן בערך 12 שנה יותר ממנו וכמו עם וויסקי, השנים עושות לו טוב.

הריזרב היה הבקבוק החמישי שהגיע לשולחן, וקמרלינג - שבשלב הזה הגיע למצב המאסטר יודה שלו - הכתיר אותו כ"טעים". כאילו כדי לחזק את הטענה שלו, הוא

 נתן לו את הציון 8.5. זה הציון הגבוה ביותר שהג'יי אנד בי קיבל מאחד הטועמים, וזה הספיק לו בדיוק בשביל לעבור את השיבאס.

הבלנד הבסיסי של ג'יי אנד בי הוא הרבה יותר מדי דגני, כלומר קל וחסר אופי, אבל הריזרב כבר גדל להיות ג'נטלמן צעיר. המאלטים שמרכיבים אותו מגיעים מהאזורים הרגועים של סקוטלנד, והם פיתחו אישיות משותפת פחות חמצמצה־מתקתקה, והרבה יותר מלאת חשיבות ונוסכת ביטחון. איך היתה ההגדרה המדויקת להפליא ההיא של קמרלינג? אה כן, "טעים". טעים כמעט כמו הג'וני זהב, שעולה יותר מכפול ממנו אבל ניצח אותו בפחות מחצי נקודה.

4) ג'וני ווקר גולד 18

750 שקל ל־700 מ"ל. באינטרנט: 729 שקל

נודה כבר עכשיו שיש לנו חיבה עצומה לג'וני זהב, ואולי בגלל זה אנחנו מרגישים צורך לתרץ ולומר שהוא לא הגיע לטעימה קפוא כמו שהוא אוהב. זה קטע מוזר וייחודי כזה שלו, שמקפיא עושה לו טוב (אבל חשוב להשתעשע איתו קצת ולתת לו להתחמם בחלל הפה לפני שבולעים, שזאת מטאפורה שיכולה להתאים גם להתר מ־Youporn). הבעיה היא שאם היינו מגישים את הזהב קפוא, הטועמים היו

 מגלים מיד במי מדובר והחיבה המוקדמת היתה מטה את הטעימה לטובתו. בייחוד אצל ערן, שידוע כזונה של יחסי ציבור. אבל בלי חיבה מוקדמת, הזהב הגיע למקום הרביעי. מסקנותינו: הוא חלק בגרון כמו מים, ומענג יותר מבאר באמצע המדבר. בייחוד אם מדובר בבאר שבע.

אתם לא צריכים אותנו בשביל לדעת שג'וני ווקר הוא מותג הבלנדד המוכר ביותר בעולם. הג'וני השחור הוא הוויסקי המושלם לנהל איתו שיחה אחרי שעות העבודה, והזהב עושה את כל מה שהשחור עושה, אבל יותר טוב. האדום מצידו הוא אח של הג'יי אנד בי הרגיל - טוב לקוקטיילים, זאת אומרת לא טוב לכלום - והכחול טוב בשביל להעלות את ערך המותג. אז אם אתם לא צריכים אותנו בשביל זה, נעבור לשלושת הגדולים.

3) דימפל 15

350 שקל ל־700 מ"ל. באינטרנט: 365 שקל

רוברט האיג, שהחברה המשפחתית שהקים מערבבת עד היום את הדימפל, זיקק וויסקי כבר באמצע המאה ה־17 (ואז הכנסייה גילתה שהוא ממשיך לזקק וויסקי בימי ראשון, והזמינה אותו לשימוע. לפי זה שהוא הוסיף לנשום גם אחר כך, כנראה

 שהם סגרו עניין על כמה בורקסים). הבלנד של דימפל, מקום שלישי בטעימת בעלי המום שלנו, קיים מסוף המאה ה־19 - ממש קצת אחרי שג'יי אנד בי נכנסו לעניינים.

הדימפל מבוסס בעיקר על גלנקינכי (אחד משלושת הוויסקים שעדיין מיוצרים בלואולנדס של סקוטלנד), דלוויני (היילנדי רך ועדין) ולגבולין בן האיים, שנותן לו את הבערה ומעט שיער על החזה. מעבר לעשן, הוא מתקתק ועובר בגרון כמו איש מוזר עם תיק גדול את השומר פה למטה. אם מתחשבים במחיר שלו, מדובר בהפתעה נעימה במיוחד. שלא לדבר על בקבוק הזכוכית בעל שלוש גומות החן.

2) בלנטיינז 17

775 שקל ל־750 מ"ל. באינטרנט: 640 שקל

הדימפל נבחר למקום השלישי ללא קשר למחירו הנמוך, אבל לפני בחירת המקום הראשון היינו צריכים להתייעץ בארנק: שני בקבוקים קיבלו ציון זהה, ובמצבים כאלה

 אנחנו תמיד פונים אל שובר השוויון של התמורה לכסף. ככה יצא שהבלנטיינז 17, אחיו הגדול של הבלנטיינז הסתם, סיים שני. למרות שה־17 נושא ניחוחות של עץ ועשן ואפילו פרחים, הוא מרגיש נקי לגמרי. זאת כנראה הדוגמה הכי מובהקת למה שהדהים אותנו לאורך כל הטעימה: מה שכמה שנים בחבית עץ אלון עושות לשעורה מולתת ומזוקקת. וויסקים שקשה לנו לשתות אחרי מנוחה של שלוש שנים מרגישים כמו משקה האלים אחרי שינה של 15. במקרה של הבלנטיינז, 17 שנות לינה בתוך עץ הותירו אותו "יפה, מאוזן פגז" (ת' קמרלינג).

1) גרנטס 18

620 שקל ל־750 מ"ל. באינטרנט: 570 שקל

אוקיי, אז יצא לנו שהגרנטס 18 הוא הבלנד הסקוטי־עד־18־שנה הטוב בישראל. זאת לא ממש הפתעה, כי משפחת גרנטס לדורותיה כבר הצליחה אצלנו בכמה טעימות: גירסת חבית השרי שלה היא הבלנד הבסיסי האהוב עלינו (130 שקל

 והיא שלכם) מאז טעימת הבלנדים הראשונה שערכנו, שבה היא ניצחה כמה שחקנים מפורסמים, ותיקים ויקרים ממנה. אם אני זוכר נכון, היא סיימה גם אז במקום הראשון.

"טוב", כתב קמרלינג על הגרנטס 18, "אבל טיפה מעושן מדי. רגע, טיפה מים וזה נפתח ומשתפר". דייב ברום מ"וויסקי מגזין" נוטה להסכים עם עורך המשנה, ואומר ש"הריח כבד ומרוכז עם שכבות של בשומת. שרי (צימוקים, עוגת דנדי) ועשן, אבל גם חוד קוקוסי לח. פירות שחורים מבושלים. הרבה כבול. עור, אברש בוער, חנות עתיקות, סגנון ישן. סיומת של פירות יבשים". כן, מתברר שברום גדל לצד אברשים בוערים, וגם מכיר את הטעם שלהם. אני יכול לומר לכם שזה חתיכת וויסקי בן זונה.

יש מעט מאוד בלנדים סופר־פרימיום לא ראויים לשתייה. נכון שיש טובים וטובים פחות, אבל המושלם המוחלט הוא יצור חמקמק. יש מה שמתאים למישהו, ומה שמתלבש על מישהו אחר, ומה שלא טוב לאף אחד, כמו קוקטיילים. אבל בהנחה שזה אומר משהו, ביום רביעי אחד אחר הצהריים ישבו ארבעה דבילים ברחוב המסגר והחליטו שהגרנטס 18 הוא הבלנדד וויסקי הטוב ביותר שמגיע לישראל מסקוטלנד ושמיושן בין 15 ל־18 שנה.

יופי. עכשיו אנחנו הולכים לעשות מגבית במשרד ולקנות בשותף אולד קליפר.