אזור הדומדמניות

אנחנו שותים בתקופה ליברלית שבה כל אחד יכול להזמין מה שבא לו, אבל באופן עקרוני יש רק שני דרינקים ראויים לשתייה: וויסקי ובירה. מותר ללכת על איזה לימונצ'לו ביתי במסיבת צהריים, מקסימום שרטרז אחרי ארוחה במסעדה, אבל כאן בערך עובר הגבול - ומעברו השני נמצא הקוקטייל, שאין לו מקום במציאות היומיומית של האדם המתורבת. מותר להחזיק אחד בנסיבות מאוד לא שגרתיות (מרגריטה בחוף במקסיקו, אולי מינט ג'וליפ בקיץ אמריקאי, מרטיני מתיימר אם אתה ג'יימס בונד), אבל בכל מצב אחר, הגבר הסביר ייראה לסובבים כמו אוויל שקורא תיגר על הסדר הטבעי והנכון של הדברים. זה שמבוסס על כבוד למזקק, ובוז לכל מה שוורוד.

את האמיתות הבסיסיות האלה החלטנו לבחון כשפגשנו לפני כמה חודשים את הברמן אריאל לייזגולד, מי שנחשב לאחד מרוקחי הקוקטיילים הבכירים בארץ. בגלל שהיינו אחרי בירה או שבע, החלטנו להציע לו אתגר: אתה תזרוק עלינו את מיטב היצירות שלך, ואנחנו נצחק עליהן ונלך לחפש הומלס הומו שיסכים לשתות אותן. אבל, הבטחנו ללייזגולד, נהיה הוגנים. אם תכין לנו קוקטייל הגון, לא נשקר: נכתוב קבל עם ועדה שקמרלינג חושב שהוא טעים.

סטיר קרייזי

פגשנו שוב את לייזגולד ב"223", הבר שהוא פתח עם ארבעה שותפים בדיזנגוף על חורבות ה"זיגל". המקום נושא בגאווה את דגל הקוקטיילים, אז לפני שנכנסנו וידאנו שאיש לא מבחין בנו. בפנים מזג לנו לייזגולד ספתח של בירה, ואנחנו אישרנו לו לשלוף מיץ ולהתחיל לעבוד.

"בלי שמשיות", התרענו.

"אל תדאגו. אני שם שמשיות רק בקוקטיילים של אנשים שאני רוצה לצחוק עליהם".

לייזגולד עשה מה שעשה, ולבסוף הניח על הבר מרגריטה על בסיס מיץ ליים סחוט וסאוזה הורניטוס. "ברמן נמדד במרגריטה שלו", הוא הסביר. "וויסקי הוא אותו וויסקי בכל בר, אבל אין שתי מרגריטות זהות".

"זה ממש טוב", אמר קמרלינג.

כולנו הסכמנו, אבל הסכמנו גם שהסיכוי שנזמין את זה בבר שווה לסיכוי של עומר ברק לצאת ממנו עם בחורה. תאשימו אותנו בעודף פוזה, אבל עצם המחשבה על הנפת הכוס הרחבה עם הרגל הגבוהה והדפנות מצופות המלח גרמה לחלקנו חלחולת. סליחה, חלחלה.

האמת היא שזה לא בדיוק קטע של פוזה; אחרי הכל, מי שמכיר אותנו יודע שאף אחד מאיתנו הוא לא בדיוק פונזי. זה יותר העובדה שלאלכוהול של אחרי שבוע עבודה מעייף צריכה להיות נוכחות. הוא צריך לגרום לך להרהר. הוא לא יכול להיות מתוק.

בשלב הזה הוציאו לנו כמה מנות מפתיעות מהמטבח, פרי ידיו של אחד אדי אלתרמן, שיודע מה הוא עושה יותר מרוב האנשים שעובדים במטבחים בלילות בעיר הזאת. לייזגולד מצידו הניח על הבר מרטיני אספרסו שעליו הוכרז פה אחד שהוא טעים, ושלעולם לא נרצה ללגום ממנו שוב. "אבל בחורות בטח יאהבו את זה", אמר מישהו שבמקור שילב במשפט גם את המילים "החרא ה".

"זה ממש לא קוקטייל של בחורות", אמר לייזגולד משהו שנשמע כמו אוקסימורון, ואז ניסה להוכיח את זה. "הנה, זה קוקטייל של בחורות", הוא אמר ועירבב קרח, מליבו, מיץ אננס ומיץ אוכמניות למשהו בצבע דילדו. זה נקרא "מליבו ביי בריז", ויש לזה טעם די מבחיל. כלומר, אנחנו מניחים. זה לא ששתינו.

אחרי הדילדו הגיע מרטיני קלאסי ומאוד טעים על בלוודיר, ולייזגולד הודה שגם הוא לא יבדיל בין בלוודיר ומיץ או אבסולוט ומיץ, אבל זה לא מונע ממנו להעדיף מצרכים היי־אנד. בכלל, למרות ש"223" הוא לא בדיוק סוג הבר שלנו - אתם יודעים, יותר מדי האפי־האפי - אין ספק שהמקום מקצועי. נכון שהברמנים יודעים על קוקטיילים הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים כראוי או כנורמלי, אבל באקדמיה יש אנשים שמתמחים בנושאים עם אפילו פחות ערך רלוונטי.

לקראת הערב התקדמנו למשקאות עם קצת יותר שיער על החזה. למשל מינט ג'וליפ מרשים ומדויק, משקה ששתו כמה אנשים רציניים כמו פיצג'רלד, פוקנר והאנטר ס' תומפסון - כולם סופרים טובים מתים. הוא באמת מצוין, אבל גם אותו אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שנזמין אי פעם. אחרי הכל מדובר בברבן, נענע וסוכר, וזה נראה קצת כאילו שחביתת הירק שלך הגיעה. אחריו הוגש לפרויג סאוור עם חלמון ביצה (אחלה דרינק, בייחוד הלפרויג), ואז שורה של דברים לא הגיוניים בעליל: אבסינת עם ברבן, קוניאק וקליפת תפוז (שמענו שמשתמשים בזה בגוונטאנמו) ודריי מרטיני עם לגבולין וטבק (האמת, אחלה דרינק. בייחוד הלגבולין).

המשקות המושקות

מכיוון שרובנו נשברנו איפשהו בין חביתת הירק לחלמון הביצה, ביקשנו משהו לקינוח. הגישו לנו צ'ייסר דג'יסטיפי של זוברובקה עם פלפל גרוס וטבסקו, שהתקבל בברכה מעומק הלב, ואז דידינו החוצה בדיוק כשכמה מלצריות טופפו פנימה לדרינק של לפני המשמרת. כלומר, לפני משמרת בבר אחר: ה"223" בנה ומקדם את עצמו כבר של ברמנים, כזה שצוותים של ברים אחרים יוצאים אליו אחרי העבודה, והנה ראינו במו עינינו שזה באמת קורה.

"לייזגולד יצא גבר", סיכמנו אחרי שגררנו משם את זה שהיה מספיק שיכור ומספיק נשוי בשביל לשקול להישאר ולשבת על דרינק ומלצרית. "הוא ידע מראש שאנחנו באים להוכיח שקוקטיילים זה להומואים, ועדיין נענה לאתגר".

"נכון", אמר קמרלינג. "מה גם שהקוקטיילים היו ממש טעימים".