איך לא זכיתי בפרס ספיר

בתור מתוקשר מצוי, התגנבתי לבית האוב של הרנטגן בנתיבות, ובין מר דנקנר העשיר לג. יפית שכשמה כן היא, הטלתי נרות לאש, הקמתי מתים מקבריהם ושמעתי מה הרב, שבתנ"ך קראו לו בעל אוב, מייעץ לשאול מופז מה לעשות כדי להצליח להיות שר בלי שני תיקים. ואז מישהו לחש לי שאני בעצם אשם במה שקרה בפרס ספיר.

אז ככה: זכיתי בפרס ברנר, אינני זוכר מתי, מפני שהגננת שלי, חיה ברוידא, היתה אשתו של ברנר, והמורה שלי בכיתה א' בגימנסיה, שלווה, הייתה נינתו או נכדתו של פרישמן, שבזכותי הפך לרחוב שעמוס לב יקירי ז"ל התגורר ממש לידו, ברחוב פרוג.

בפרס ביאליק זכיתי ב-1999 מפני שביאליק היה הסנדק שלי וקרא לי יורם, ואהב את אמי, והיה ידיד גם של סבי שמחה וגם של אבי משה.

את פרס הנשיא קיבלתי שנה קודם לכן, מפני שוויצמן היה הנשיא והתגורר סמוך אלי, בנווה מגן ואילו אני במורשה. בשבתות בבוקר הייתי בא לבקרו והכלב העצום שלו אהב אותי וסירב לתת לי ללכת הביתה כי רצה שאשאר, ולכן כנראה העניק לי עייזר את הפרס - כדי שכבר אלך.

היה גם פרס קוגל, פרס למפעל חיים שהעניקה לי עיריית חולון מפני שהצלחתי לא לגור בה והכרתי את מר קוגל המתוק באדם, וכך הלאה. אמי הייתה ידידתו של פיכמן. טשרניחובסקי היה רופא הילדים בבית ספרי והכיר היטב את מנזר סן סימון כי רעייתו שהתה בו, ושם הלא לחמתי אחרי שנים, וכך אחרי מותו רצה שאזכה בפרס ספיר, אך הוא מת מוקדם מדי.

דיזינגוף, שאבי היה מזכירו ואחר כך ניהל את המוזיאון שלו, היה נשוי אז לצינה שחיבבה אותי כשהרכיב אותי על סוסתו ושעל שמה הקימה הארכיטקטית אורבך הנפלאה את הכיכר. אותה כיכר בה הוצבה המזרקה של יעקב אגם, שיחד איתו גרתי בפריז בשנת 1950. הוא רצה להתרחץ בברז שהיה בחוץ וגם אני רציתי לעשות כן, ובאה אמילי שהיתה בחורה יפה ולקחה את הברז ומאז הוא חיכה להעניק לי את פרס ישראל - כי הצלתי אותו מידה.

גם יוסי שריד הוא סופר נפלא וידיד שלי, ולכן העניק את פרס ספיר לאלון חילו - כי לא הוזמן להילולת הנרות של עובד הכזבים והמזלות הרב (רב?) איפרגן. והוא דודה של רנה ורבין שהיא העורכת שלי, והלא דודי יוסף ברוורמן היה ידידו של קלבריסקי שעליו כתב חילו באחוזת דג'אני. וכך שריד לא יכול היה להעניק לי את הפרס גם אילו שלחתי אליו את ספרי.  

וחוץ מזה אני מעריץ של אריאל הירשפלד. הוא אמנם אינו אוהב את ספריי, אבל אהב את הסופרת הנפלאה רונית מטלון, שלא זכתה בפרס כי אמרה אמת בכתב. הירשפלד לא אהב אותי, ואני גם לא נידבתי שום ספר כמועמד לפרס.

בעלה של נורית גרץ, שהיתה אף היא מועמדת לקבלת הפרס, לא אהב אותי, כמו שלא אהב אף אחד, ואף כתב פעם "יורם קניוק ז"ל", ולכן המלצתי עליו לפרס ברנר, בו זכה ובצדק רב זכה. ואי לכך יוסי שמע מנורית, נורית מעמוס, הנכדה או הנינה של פרישמן התערבה, מופז רץ להתראיין ונשמע כתקליט מת וסדוק, ואילו הרנטגן שתק, עמד מאחוריו מחויך. הוא ראה אותי מרחוק והזהיר אותי שיום אחד אמות, ואמרתי לו שזה מתקבל על הדעת.

הוא אמר שלא אשכח לומר שם למעלה שהוא ראה את זה בעיני הרנטגן שלו, העיניים שנוחי דנקנר קונה לפיהן בנקים. הלכתי וקניתי בנק, ולא מתי עדיין. אך יבוא לציון גואל, כי יותר נואלים משאנחנו כבר לא נהיה אף פעם.