יד אחת מזמינה, השנייה מגרשת
אחרי שהקמנו ותקצבנו מוסדות שתומכים בקהילת העובדים הזרים, איננו יכולים לגרש אותם באופן פתאומי
בואו נדבר על ילדי מהגרי העבודה. על הילדים שעיריית תל אביב-יפו קלטה למערכת החינוך שלה כמתבקש מחינוך חובה וחינם. על הילדים הלבנים והשחורים ומלוכסני העיניים ומקורזלי השיער המדברים רק עברית ומטיילים בנופי ארצנו בטיול שנתי. הילדים הנכים והלוקים בפיגור או המוגבלים, שמשוקמים ומטופלים בחינוך המיוחד בעיר. הילדים בכל הכיתות של "ביאליק-רוגוזין" וב"היובל" וב"אביב" ואחרים, שהחברים "הכי טובים" שלהם הם גדעון ויהונתן, יעל ומיקה. הם לא יודעים תרבות אחרת ואין להם ארץ אחרת.
"יחידת עוז" החליפה את משטרת ההגירה, "רשות האוכלוסין" אחראית לגורלם, ו"מתקנים" יחליפו את בתי הכלא.
כך, מ-1 באוגוסט יוחל הגירוש המאסיבי של מהגרי עבודה גם על ילדיהם, ומתקני מיכל, גבעון וקציעות יצוידו בנדנדות ואנשי הוראה לעזרה בשיעורי החופש הגדול. והחופש הזה יהיה החופש הארוך ביותר כי לילדים האלה לא תתחדש שנת הלימודים ב-1 בספטמבר.
צודקים האומרים שזו אשמת הוריהם שידעו שהם שוהים בלתי חוקיים ויבוא מועד הגירוש. צודקים גם הורי ילדינו, האזרחים שאינם יודעים להסביר לילד בן שמונה מדוע החבר הכי טוב שלו נמצא במתקן כליאה ולא יעלה אתו כיתה. צודקים גם האומרים ש"חייב להיות סדר, אחרת נוצף במהגרי עבודה שיגבירו את האבטלה ויטו את המאזן הדמוגרפי". אכן, מה עם הדמוגרפיה? ומה עם הילדים?
מדוע ממשלות ישראל איפשרו ותיקצבו ותמכו במוסדות הומניטריים שקלטו אותם? מדוע ביד אחת חתמו על אמנות והציבו אותנו, גם את עיריית תל אביב-יפו, כדגם חיובי ונאור למול טענות אמנסטי ומשמרות זכויות אדם? מסיל"ה, מרכז הסיוע למהגרי עבודה בעיר, שימש מס שפתיים ועלה תאנה לכל שר רווחה. תנועות הנוער, ארגוני רופאים וזכויות אדם, אלפי מתנדבים, גני יוניטף - שני מעונות יום שמופעלים הודות לנדיבות אין-ערוך של אנשים פרטיים בשילוב עם העירייה - היו מוקד עלייה לרגל לשרים, ועדות כנסת ואורחיהם. שרי פנים ובריאות נענו מדי שנה לתקצוב טיפות חלב ומרכזי מידע למהגרי עבודה.
מה חשבתם לכם? שזו חופשה זמנית של כמה שנים עד 1 באוגוסט 2009, שבמהלכה נזכה לשירותי סיעוד מעולים, לחקלאים שלא חוששים מהחום? לתלמידים שיוסיפו רבגוניות לדיוקן המשמים משהו של מערכת החינוך המדדה?
איני מבקשת להפר את החוק המפוקפק. טובים ממנו נחקקו בארצות דמוקרטיות שמגבילות הגירה ואין אנו נמנים עמן. יזמנו חוקי הגירה וסעד למבקשי מקלט, וכולם נפלו קורבן להיסטריה הדמוגרפית ולפחד מהאחר שלידתם בחטא הכיבוש.
אני מציעה שננהג בהגינות מינימלית כלפי הילדים. לא מדובר במספרים גבוהים, ואפשר להחריג מהגירוש משפחות שילדיהן לא חוו מעולם חינוך אחר ושפה אחרת. יש לקבוע מועד עתידי ל"שיבה הביתה" אחרי הכנה מתאימה וזמן התארגנות לפרימת מסכת חיים שלמה - זמן שאינו מספר ימים או שבועות.
חייבים להוציא מהכלל ילדים חולים ומוגבלים שלא יוכלו לקבל סיוע רפואי בארצות מוצאם, ואנו מגרשים אותם לניוון, פיגור וגם מוות. כך גם לגבי תלמידי החינוך המיוחד שלא יקבלו דומה לו במקום אחר, וכן זוגות מעורבים וילדיהם. הרי בנדיבות רבה נענינו לדרישה שההורה הזר יחוייב לחזור לארצו עם או בלי הילד המשותף.
שפר גורלם של מבקשי המקלט מאפריקה, שאי אפשר לגרשם לארצות מוצאם. ילדיהם של האריתראים והסודנים שאין להם רשיונות עבודה באזור המרכז, יישלחו למתקן שמותאם לילדים. אך עלינו להבטיח שהרשויות בהן מותר לפליטים לשהות, יקלטו את ילדיהם במערכות החינוך ובטיפות החלב.
פשוט יותר כמובן להשאיר את הילדים בבתי הספר בתל אביב-יפו ולספק עוד כמה מאות רשיונות עבודה להוריהם. זאת במקום לשלוח פליטים לדרום ולצפון, ללא עבודה וללא חינוך לילדיהם, בתור הרתעה לפליטים אחרים שמא "יגיעו כי יקנאו בהם". אחרת, ישוטטו להם הילדים ממתקן גבעון למתקן מיכל ומשם לקציעות ללא הגבלת זמן וללא תוחלת, יובילו את חרפתנו וקשיות לבבנו.
לפנייה לכתב/ת 
