אלוהים לא מופיע יותר

אם יש משהו שקשה לנו לסבול כאן למעלה אלה תכניות הדת של מוצאי שבת. לכן אני, יחד עם עוד כמה חברים, סיגלנו לעצמנו פעילות תרבותית אלטרנטיבית. הנה, במוצ"ש הנוכחי ציפינו בהתרגשות רבה לכוכב חדש שהצטרף לצבא השמיים אך השבוע. מייקל ג'קסון שמו. האמת, אין לי מושג איך השארתי אותו אצלכם עד עכשיו. מה עוד יש לומר על הבחור אשר עדיין לא נאמר? המייקל הזה צח ואדום ודגול מרבבה. ראשו כתם פז. קווצותיו תלתלים שחורות ו"הליכת הירח" הזאת... אלוהים, איך הוא עושה את זה?

ברוך השם מתחילה ההופעה. הנה מנגנים כבר הלויים את "Billie Jean" ואת "Beat it", ואני כבר מתעלף מהתרגשות. עוד שנייה יתחילו לפרוט עלי עשור, עלי נבל וכינור, את השיר האהוב עלי "Smooth criminal". אבל פתאום משהו מדגדג באפי. ריח מוכר עולה מלמטה... האם שבו בניי להקטיר על המזבח? הריח הופך חריף ולא נעים בעליל.

"גבריאל", אני פונה למלאך שמרחף מעליי ומכוון את התאורה, "תן לאליהו את המפתחות של הרכב שירד נא לראות, הכצעקתה?".

אליהו קצת מתבאס לעזוב באמצע ההופעה. בחוסר רצון הוא עולה על רכב האש ומסתבך עם המספר של הקודנית. מאז שעברנו לליסינג תפעולי, דבר כבר לא כשהיה. בסוף הוא מניע ונעלם למטה בין העננים, וההופעה ממשיכה. מייקל חובש כובע ישועה לראשו, צבא השמיים שלימיני ולשמאלי באקסטזה. אליהו חוזר ופניו חיוורים.

"לא על המזבח עלו בניך להקטיר", שערו הארוך מתבדר ברוח והוא מנופף בידיו בהתרגשות. "אליהו", אני קוטע אותו. "דבר ברור ובעברית מודרנית. בגלל השפה הארכאית הזאת אף אחד לא מצליח לעבור בגרות בתנ"ך".

"אה, סבבה. צ'מע, הם שוב שורפים פחי זבל".

עשן פחי הזבל עולה לשמיים

איזו נחת. אין ספק שהחבר'ה האלה יודעים איך לפנק אותי. ממש עונג שבת. עשן פחי הזבל מיתמר אל נחיריי, ולאט לאט מעלה את חרון אפי. בכל מה שקשור לבני ישראל אני תמיד נכשל במידת הכעס. אמנם ניסיתי לתרגל נשימות מדיטטיביות, אך לא עלה הדבר בידי. כנראה שאין מה לעשות. עד שהדלאי-למה יגיע גם הוא, אצטרך להירגע בכוחות עצמי.

"הוי אריאל אריאל,

קרית חנה דוד", מפטיר בעצב ישעיהו שגם הוא כבר אינו מסוגל להתרכז בהופעה. "היום אין מצב שהייתי מוצא שם חניה" מתערב דוד, ובת שבע מהנהנת בהסכמה. למטה מתחילים לעוף האבנים והטיטולים ויוכו שוטרי בני ישראל. מן העבר השני מסתערים הפרשים.

איזה יופי. מאז קרבות חניבעל וסקיפיו לא צפיתי בהתקפת רוכבים מפוארת שכזו. זעקת העיר עולה השמיימה. הרעש שהם מקימים בשל חניון גדול מצעקתם של אבותיהם במצרים. האינסטינקט מורה לי לקום ולבקוע את ים סוף או משהו כזה, אבל הפעם אחרי תהליך ארוך שעברתי עם עצמי למדתי להתעלם. להסתיר פניי.

הם הרי לעולם לא ישתנו. אז אין מצב שאני שוב מציל אותם, מצדי שיצעקו עד סוף עידן הקרח הבעל"ט (מופתעים? כדאי שתתכוננו). בינתיים מייקל על הבמה נותן הדרן מפואר שבכמוהו לא צפיתי אפילו בהיכל אחאב. כהן ישיש מענתות היושב לצדי מודאג ואינו מצליח ליהנות מההופעה. "אולי הם בכל זאת יתפכחו", הוא מנסה.

"נראה לך?", אני שואל ומייד חוזר להתמקד בג'קסון המלווה כעת בכמה מחוללות. "באמת ירמיהו, היהפוך כושי עורו?"