"עכשיו נעשה את זה שוב, אבל עם רגש", אמר
"זה לא הזמן הנכון", אני עונה לו. "זה סתם מסבך דברים. ולמה לתקן משהו שלא נשבר? סקס עם רגש הוא סתם סיבוך לא נחוץ ולאו דווקא טוב יותר", אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי
"עכשיו נעשה את זה שוב, אבל עם רגש", הוא אומר לי.
פלאשבק לשיעורי הפסנתר של יום ראשון. אני יושבת בסלון ובוהה בטלוויזיה, מחכה שאחותי תסיים את השיעור שלה. אני שומעת אותה מכה בקלידים ומרגישה את כאב הראש המוכר של יום ראשון מבליח. קיץ, חם. הדירה של סילביה סגורה הרמטית ויש בה ריח חזק של פירות שמתחילים להרקיב, נקניק שהחתולה עדיין לא אכלה ואוויר עומד. הבחילה מתחילה לטפס במעלה הגרון שלי. אני ניגשת לחלון הגדול בסלון ופותחת אותו. אוויר. קצת אוויר צח. סילביה מפחדת שהאוויר יביא חיידקים ומחלות. כל שיעור אנחנו נלחמות מחדש על מידת פתיחת החלון הקטן שבחדר הפסנתר. אולי כאבי הראש הם לא פסיכוסומטיים אחרי הכל.
"ממה נתחיל?" שואלת אותי סילביה בסבלנות הרגילה שלה, מנסה לאמוד את מידת הקרביות שלי הפעם.
"לא משנה לי", אני מושכת בכתפי. עדיין לא מודה בזה בריש גלי, אבל אני כבר נהנית מהנגינה.
"אולי באך?" היא שואלת.
"שיהיה באך", אני מגיבה כמתבגרת טיפוסית ומוציאה את חוברת התווים.
אני פותחת את החוברת, למרות ששתינו יודעות שהיא תונח על מעמד התווים לשם הטקסיות בלבד. אני יודעת את היצירה בעל-פה. אני לא טובה במיוחד בקריאת תווים, לכן אני ממהרת ללמוד את היצירה בעל פה כדי שלא אצטרך אותם.
הזיכרון שלי, למרבה המזל, מצוין. אני מתחילה לנגן, וסילביה מחליטה להפעיל את המטרונום. אני מסתכלת אליה במבט מופתע. היא משתמשת בו לעתים רחוקות בלבד. היא אף פעם לא מעירה לי באמצע הנגינה, רק נותנת הנחיות "עכשיו לאט", "לגאטו", "פיאניסימו – בעדינות, בעדינות". ההנחיות שלה תמיד מלוות בתנועות ידיים שמבטאות את צורת הנגינה הנדרשת. אבל הפעם זה שונה.
"פחות רגש", היא אומרת לי, ואני מתבלבלת וצריכה לחזור לתחילת החלק השני.
"שחררי את הפדאל", היא מצווה עלי ואני מצייתת. אני מבולבלת לגמרי.
"באך לא מנגנים עם רגש", היא אומרת לי כשאני מסיימת את הקטע. "באך זה מתמטיקה, סכימטי, לא צריך להכניס רגש פנימה".
"מה זאת אומרת?" אני לא מבינה.
"זה פשוט", היא מסבירה לי. "כל הרומנטיים - בטהובן, שופן, ברהמס - הם כתבו בשביל הרגש. אבל באך, הוא כתב מוזיקה מבריקה, שהרגש רק מקלקל אותה. מערפל את הצליל המדויק והגאוני שלה".
"אבל אפשר לנגן אותה ברגש", אני מתווכחת.
"ברור שאפשר", הסבלנות של סילביה אינסופית, "אבל זה פשוט לא נכון ליצירה".
"ומי קובע מה נכון? איך נכון לנגן באך?" אני מתעקשת סתם. אם אמא שלי היתה בחדר, היא היתה אומרת שאני מתנהגת כמו אוקס.
"פשוט קחי את זה כאקסיומה", סילביה מתעייפת מהר הפעם, "שמרי את הרגש שלך ליצירות שדורשות אותו".
"ואיך אני אדע מתי כדאי להשתמש בו?" אני מקשה.
"את תדעי, בחוש. ואם לא - אני תמיד פה" היא חותמת את הדיון ואנחנו עוברות למוצארט, שנוא נפשי.
"זה לא הזמן הנכון", אני עונה לו.
"לא הזמן הנכון?" הוא משתמש במשפט שלי נגדי.
"בדיוק. זה סתם מסבך דברים. ולמה לתקן משהו שלא נשבר? סקס עם רגש הוא סתם סיבוך לא נחוץ ולאו דווקא טוב יותר", אני משכנעת את עצמי.
"את לא באמת מתכוונת לזה", הוא עונה לי בביטחון, כאילו יש דיבור עצמאי ובלתי אמצעי בינו לבין המחשבות שלי.
"אני דווקא כן", אני מתריסה בזקיפת סנטר.
הוא מסתכל עלי במבט רך שמעצבן אותי
"אוי, אמה... אבל את לא יכולה בלי רגש. את ואני, אנחנו לא בנויים ככה. זה לא משנה מה תגידי לעצמך ואיך תבני את הטיעונים ואת הלוגיקה, ואני בטוח שתעשי עבודה טובה, אבל זה לא יעבוד". הוא מסתכל עלי במבט רך שמעצבן אותי.
"אל תתיימר להכיר אותי כל כך טוב", אני עונה ברוגז.
"אל תנסי להיות מי שאת לא", הוא ממשיך ברוך.
"אני לא. ואני יכולה בלי רגש. זה עובד לי מצוין. ואם זה לא מתאים לך, אתה יודע איפה הדלת". האולטימטום קופץ לי מהפה עצמאית, בלי שהספקתי לחשוב עליו.
"זה לא יילך לך, את יודעת", הוא עונה.
"מה לא יילך לי?" הקול שלי נשמע פחות בטוח, ואני מקווה שהוא לא יכול לראות את הפחד דרך העיניים שלי.
"להרחיק אותי. לסלק אותי. זה לא יילך", הוא עונה ומנשק אותי נשיקות רכות שגורמות לי לדמוע. הנשיקות מתחילות להיות מלוחות ותובעניות יותר.
"אני לא מפחד. את לא מפחידה אותי. אני מכיר אותך מפה". הוא מניח יד חמה על החזה שלי באזור הלב, ואני נמנעת מההערה הצינית המתבקשת. החמימות של היד שלו כל כך נעימה לי, שאני לא רוצה להגיד שום דבר שיגרום לו להרחיק אותה.
ואנחנו עושים את זה שוב. עם רגש.
האימייל של אמה
לפנייה לכתב/ת 
