החופש לקשקש

"הסרט הזה הוא על מלחמה", מכריז ברט גיילור, "מלחמה על רעיונות". סרטו של גיילור, "החופש למקסס" שישודר הערב (ג') ביס דוקו, באמת לוקח את הקונספט עליו הוא מבוסס ברצינות תהומית של להיות או לחדול.

אותו קונספט הוא נושא ראוי בהחלט: סוגיית הבעלות על יצירה במאה ה-21. במקרה הספציפי הזה - האם די.ג'יי שמתמחה במאש-אפים יכול להיחשב כמוזיקאי בפני עצמו, האם זו היצירה שלו והאם מותר לו לנגן אותה מבלי להידרש לשלם למו"לים של השירים המקוריים סכומים אסטרונומיים? גיילור ביסס את הסרט על המוזיקאי החביב עליו,"Girl Talk", בבוקר מהנדס ביורפואי בשם גרג גיליס, בערב די.ג'יי שסוחף אחריו מאות בקטעים שהוא מרכיב ממאות שירים אחרים, ומוזמן להופיע איתם בכל פסטיבלי הרוק השווים.

בשעה וחצי הבאות מנסה גיילור, חנון קנדי חביב, לבדוק את עניין הקניין הרוחני דרך הפריזמה של חובב מוזיקה. באחד הקטעים בסרט הוא יושב במשרדה של מומחית לענייני זכויות יוצרים, שמודה שמעולם לא הורידה דבר באינטרנט, ומראה לה, לראשונה בחייה, איך יוצר "גירל טוק" מאש-אפ, על ידי לקיחת שמינית שנייה משיר אחד ושילובה ברבע שנייה משיר אחר. בעיניו זוהי יצירה חדשה לגמרי, בעיניה זה נסיון לגזול יצירה של אחרים. ועל המתח הזה נבנה הסרט, שהוא לעתים מרתק אך לעתים ארכני ויבשושי.

מלבד "גירל טוק" משתתף בסרט לורנס לסיג, שמתואר על ידי במאי הסרט כ"עורך הדין הכי מגניב בעולם" ומסתובב בעולם בניסיון לנהל מאבק בתאגידים, המנצלים, לדעתו, את התפשטות הטכנולוגיה כדי להפריט את התרבות ולהציבה מאחורי חומות של קניין. לסיג יצר בשנת 2002 את הרעיון הנהדר של זכויות Creative Commons, שיטת סיווג זכויות יוצרים אלטרנטיבית, רעיון שלמרבה הפלא מוזכר בסרט רק בחטף.

משתתף נוסף הוא קורי דוקטורוב המוגדר "מבקר תרבות הפופ" ואחראי למשפטי מפתח בסרט, כמו זה המשווה בין הבושה להודות בהורדה בלתי חוקית מהרשת לבין הבושה להודות באוננות בתקופה הויקטוריאנית. לדברי דוקטורוב, בתחילת דרכה של נאפסטר, היו בה 52 מיליון משתמשים, כלומר יותר ממספר אזרחי ארצות הברית שהלכו לבחירות. לא פלא שהיא הוכתרה "ספריית המוזיקה הגדולה בהסטוריה".

ברזיל מול ניו יורק

גיילור רוצה להראות ששימוש חופשי ביצירות מוקדמות יותר הוא משהו שטבוע בנו מאז ומעולם (כולל להקות "הפלישה הבריטית" שלקחו שירי בלוז של אמנים שחורים, ואפילו וולט דיסני, שלקח אגדות עם מהמאות שעברו כדי ליצור את סרטיו), אך רק במאה הזו הפכו השומרים על זכויות יוצרים (ודיסני בתוכם) לתאגידי על, שבכלל לא דואגים ליוצרים, אלא לרווחתם עצמם.

הבעיה בסרט, ששמו המקורי הוא "ריפ: מניפסט רמיקסים", היא בדיוק המניפסטיות. גיילור מניף אגרוף כעוס, נגוע בלהט מהפכני וחדור אמונה שזוהי מלחמה של טובים מול רעים, שהתקוממות נגד

רעיונות קניין רוחני כמוה כהתקוממות נגד הגלובליזציה ואל מול זכויות היוצרים ("קופירייט"), הוא מציב אופציה שמאלנית ("קופילפט").

את הסרט מסיים גיילור במבט אופטימי לעבר ברזיל, שם המאש-אפים נחגגים דרך ה"באילה פאנק" ובמקום פוליטיקאים מושחתים יש את ז'ילברטו ז'יל, גם מוזיקאי מהולל וגם שר תרבות (לשעבר) שמאמין בדרך השוויון. המבט הפשטני הזה, שמעמיד שחור מול לבן, שמתרפק על היופי שבפשטות שבשכונות העוני של ברזיל מול הסיאוב שבטיימס סקוור בניו יורק, הוא נאיבי מדי ומצליח להקטין מהרעיונות המעולים שמשובצים בסרט.

המעניין ביותר בפרויקט הזה דווקא לא ממומש בסרט הטלוויזיה, אותו, אגב, אפשר לראות במלואו באתר. גיילור מציין שהסרט, המוגדר "סרט תיעודי בקוד פתוח", הוא עבודה בהתהוות, וכל אחד מוזמן להוסיף לה, לעבוד עליה או להשתמש בה לצרכיו. כן, בעיקר למקסס אותה.