האזכרה לחללי לבנון: משפחות האזרחים בחוץ

זיכרון - לא לכולם: בני משפחותיהם של האזרחים מצפון הארץ, שנהרגו מפגיעת רקטות במהלך מלחמת לבנון השנייה, זועמים היום (ג') כי הם לא הוזמנו לאזכרה הממלכתית לחללי המלחמה, שתיערך מחר בערב בהר הרצל.

לדברי בני המשפחות, רק באזכרה הראשונה למלחמה, בשנת 2007, הוזמנו גם בני משפחותיהם של הקורבנות האזרחים, להשתתף באירוע ולהניח זר. "אמי היתה זו שהניחה את הזר", סיפרה סיגל נעים-חזן, אחותו של רפי חזן, שנהרג בפגיעת הקטיושה במוסך הרכבת בחיפה, ביומה הרביעי של המלחמה. "הם נתנו לה להניח את הזר אחרונה, אחרי כל האישים והארגונים. מה שגרם לכך שכבר לא היה מקום והיא הייתה צריכה להניח את הזר על הרצפה. מאז, גם אם היו מזמינים אותי לא הייתי באה".

עם זאת, סיפרה סיגל, כי היחס המזלזל כלפי החללים האזרחיים, אינו מתבטא רק באזכרה הממלכתית. "באחת האזכרות הזכרתי את הנושא, ומישהו אמר לי חד וחלק: זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. אזרח הרוג תמיד יהיה סוג ב' לעומת חייל. זה לא משנה אם הם נהרגו באותה מלחמה בדיוק. אפילו בארגון של האחים השכולים לא רצו לקבל אותי, כי אחי היה אזרח.

"בכל שנה נאבקנו, אבל ללא הועיל. זה פשוט לא נתפס. אנחנו מדינה אחת, זו הייתה מלחמה אחת. אחי לחם בשורות הצבא ארבע שנים, נפצע וחזר לשירות, אבל הוא היה אזרח אז הוא שווה פחות? איפה ההגינות? איפה הצדק?" תוהה סיגל.

מאיר חזן, אחיה של סיגל, סיפר ל-ynet כי כלל לא ידע על האזכרה הממלכתית מחר. "בשנה הראשונה עוד הזמינו אותנו. זה היה טרי, אולי לא היה להם נעים. אחר כך פשוט שכחו מאיתנו. זה פשוט לא מובן כי אחי נפל במלחמה, במוסך של רכבת ישראל. הוא יכול היה להישאר בבית, או עם אשתו במקום בטוח, אבל הגיע למקום העבודה".

"גם אנחנו היינו חלק מהלחימה"

צביה תמם, אלמנתו של אריה תמם, שנהרג עם אחיו, טירן, ב-3 באוגוסט 2006 בסמוך לבית אמם בעכו - הזכירה כי מלחמת לבנון השנייה היתה מלחמת עורף: "נכון, החיילים משרתים ומגנים עלינו, אבל במקרה של מלחמת לבנון השנייה, גם אנחנו היינו חלק מהלחימה.

כל מתקפת הטילים היתה מכוונת אל האוכלוסייה האזרחית. גם בעלי וגם אחיו נהרגו במלחמה. מדוע לא מתחשבים בכך. הם לא התפוצצו בפעולת טרור, ולא באירוע אחר. זו היתה מלחמה. מדוע הם צריכים לקבל יחס מפלה?"

בני משפחות אחרות - בהם הורים קשישים - אמרו כי אין להם עוד כוח להיאבק על הזכות המובנת מאליה, שבניהם ייחשבו כקורבנות המלחמה והקרבות. "כל דבר צריך להיות במאבק. מאבק על הכרה, מאבק על הקמת אנדרטאות. לא רוצים להיאבק יותר".

במשרד הביטחון אומרים כי האחריות היא לא שלהם. "הטענות לא צריכות להיות מופנות אלינו, שכן לפי החוק המשרד ממונה רק על טיפול בחללי מערכת הביטחון ובני משפחותיהם - ולא על יתר נפגעי המלחמות ופעולות האיבה".