נראה אתכם עוצרים אותי

חוקרי משטרת ישראל - גיזרו ושימרו. הקטע הבא יכול לחסוך לכם טרחה מרובה בבוא היום: גם אם יעבור "חוק המסתננים" בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, אמשיך לסייע לפליטים. אין צורך בחקירה. אני מודה באשמה מראש ומרצוני החופשי.

איך הופך אזרח מן השורה לפעיל זכויות אדם? במקרה שלי זה התחיל מלעשות סדר בבויידעם, ונגמר בשתי שקיות של בגדים משומשים שלא ידעתי מה לעשות בהן. לכן החלטתי להביא אותן למקלט של הפליטים האפריקאים מול התחנה המרכזית בתל-אביב.

השארתי את האוטו באדום לבן, ירדתי למטה רק לרגע, רק למסור את השקית ולהסתלק, אבל כשעליתי למעלה כבר לא יכולתי לשכוח את המראה שנגלה לעיני. מאות אנשים שוכבים על מיטות ברזל בתוך מקלט מחניק, מוצף ביוב, בלי מים זורמים, בלי שירותים.

בימים הבאים חזרתי לשם שוב ושוב. התחלתי לאסוף שמיכות ומעילים ותנורי חימום, ואחר כך תחבושות הגייניות וסבונים, ואחר כך מוצרי מזון בסיסיים. לאט לאט התחלתי להכיר פנים ושמות וסיפורים. ואחר כך כבר לא הייתי מי שהייתי קודם.

בכניסה למוזיאון "יד ושם" בירושלים נטועה שדרה ארוכה של עצים. תחת כל עץ קבוע שלט קטן ועליו שם, ארץ מוצא, ותאריכי לידה ומוות. כל מיני אנשים מכל מיני מקומות מונצחים שם. המשותף לכולם הוא שעברו על החוק האוסר לסייע לפליטים. השדרה, דרך אגב, נקראת "שדרת חסידי אומות העולם". אילו חיו בישראל 2009, הם היו צפויים לעונש מאסר של עד 20 שנה.

אני יודעת, אסור להשוות שום דבר לשואה. דבר לא ישווה לה. אבל אדם נרדף הוא אדם נרדף, ולכל הפליטים יש אותו סיפור: מנוסה חפוזה. נדודים ממושכים. חום. קור. רעב. חיילים. מחנות. מסמכים. פחד. ייאוש. תקווה. משפחה שנשארה מאחור. הם שורדים בזכות המזל, בזכות האומץ, בזכות טוב ליבם של אנשים זרים.

כל האנשים שמסייעים לפליטים, בכל מקום בעולם, בכל תקופה בהיסטוריה, עושים זאת מאותה סיבה – הפליט הזה יכול היה להיות אני. אני יכולתי להיות הוא.

עד היום לא נעשה שום ניסיון אמיתי לברר את עניינם. מי הם? מאיפה באו? איך אפשר לעזור להם? אולי יש איזו דרך בכל זאת לעשות משהו למענם? לעזור אפילו לקבוצה קטנה, למקרים הקשים ביותר, לנשים, לילדים. כל-כך הרבה שרים בלי תיק יושבים בממשלה, איש מהם לא לקח על עצמו משימה לערוך בירור מקיף בעניין, לבדוק איך מתמודדים עם בעיות דומות במקומות אחרים בעולם?

במקום זה – בחרו בגירוש אלים. בלי שימוע. בלי אפשרות לערער. ובנוסף, עונשים כבדים לכל מי שינסה לסייע להם. מדינה שאוסרת בחוק על פעילות הומניטרית, חוצה גבול מסוכן מאוד. והדבר הזה צריך להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח, לא משנה בכלל מה עמדתו בסוגיית הפליטים.

כך, באלימות, תיפתר הבעיה. במקום להתנהג כמו מדינה מערבית, דמוקרטית ונאורה, אנחנו נוהגים בהם כמו אותם משטרים אפלים שמהם נמלטו.