למבינים

ממש לאחרונה קראתי ידיעה על השקת היאכטה היקרה והארוכה בעולם, עניין של 170 מטר. היא כוללת בריכת שחייה, ספא, מערכת הגנה מפני טילים, וצוללת. לאביון שהזמין אותה קוראים רומן אברמוביץ', שחייב יאכטה כזאת בערך כמו שאתם חייבים לחוות וסת. אז למה בכל זאת לקנות סירה ב־400 מיליון דולר? הסיבה האמיתית נעוצה כנראה במשפט שסיים את הידיעה ההיא: נכתב שם שאברמוביץ' מכחיש את הפרסומים שלפיהם הוא כבר הפסיד את היאכטה הזאת בפוקר. אתם מבינים, הבנאדם בחר להגיב ברצינות לשאלה "האם זה נכון שעשית רייז יאכטה, אבל בסוף הזוגיים קינג־שבע שלך הפסידו לקנטה?".

בינינו, הדבר היחיד שיותר כיף מלהיות הבעלים של יאכטה ב־400 מיליון דולר זה לשחק אותה כאילו יאכטה כזאת היא משהו שאתה קונה ושוכח, או מקסימום מהמר עליו אחרי הפלופ. ובתרגום למונחים הרלוונטיים לענייננו, יש רק דבר אחד שהוא יותר כיף מלהיות הבעלים של אינפיניטי G37: לשחק אותה אדיש לעובדה ששמת כמעט 400 אלף שקל על מכונית שאף אחד לא מכיר.

יופיה אינו ידוע

תאמינו לי, אף אחד לא מכיר את ה־G37. פה ושם כבר אפשר לראות את הדגמים האחרים שאינפיניטי התחילה לשווק בארץ - בעיקר את ה־FX50 וה־FX37 - אבל על אספלט ישראלי, הסדאן פרימיום הזאת היא עדיין מחזה נדיר יותר מאלפא סוד עם אשכנזי מאחורי ההגה.

בתמונה: גריל של אינפיניטי. בהישג ידכם: גריל של אלונית 

ה־G לא ניחנה במעלות חיצוניות שגורמות לך לסובב אחריה את הראש, וזה בטח לא עוזר לה עם העניין הזה. כלומר, זה לא שהיא נראית לא טוב: זה שהיא לא נראית פצצה, והריג'קט הזה מציק במיוחד כשנזכרים בשאר הדגמים של מותג היוקרה היפני שעשו עלייה לפני חצי שנה. פאק, אפילו שם הדגם שלה נשמע כמו המושב שאתם לא רוצים לקבל במטוס שייקח אתכם לקלאב "צ'וחים פאלאס" בבודרום.

שלא תטעו, החבר'ה מטוקיו לא עשו החלטה מודעת להתחבא אל הכלים. להפך, הם ניסו להתבלט: ה־G גדולה, ארוכה וכבדה יותר מהמתחרות הגרמניות שלה

 - סדרה 3 של ב.מ.וו, ה־C קלאס של מרצדס וה־A4 של אודי - מה שבעצם מארגן לה יריבה נוספת בדמות ה־CTS של קאדילק. המידות האלה, יחד עם המנוע המפלצתי שניגע בו מיד אחרי שיתקרר טיפה, הן תזכורת לכך שכל המותג־פרימיום הזה נברא מלכתחילה כדי לקבל גרין קארד. בדיוק כמו הלקסוס של טויוטה והאקורה של הונדה. אבל אמריקה זה רחוק, ואנחנו כאן, וחם פה שזה לא ייאמן בכלל, אז בואו ניכנס פנימה ונדליק מזגן.

התרשמות ראשונית מבפנים: רגוע. חיפויי עץ ואלומיניום בלתי נמנעים (שלפחות לעין הבלתי מקצועית שלי נראים מספיק איכותיים), קונסולה מרכזית שמצוידת במסך מולטימדיה ידידותי מהצפוי, לוח שעונים מסודר ושפוי, ואווירה כללית של חדר ישיבות. ואז מגיעים להגה, וקולטים שהוא משובץ ביותר כפתורים ממה שתמצאו בכל היאכטה ההיא של אברמוביץ'. בכלל, הנטייה היפנית לעשות מכל דבר גאדג'ט מופיעה בתא הנוסעים הזה בפול ווליום. לא היה לי זמן ללחוץ על הכל, אבל אני מאמין שחלק מהמתגים מיועדים להפעלת מכשירים שנמצאים למעשה מחוץ לרכב, כמו מאוורר תקרה או בלנדר.

כפתורים זה נחמד, אבל האטרקציה האמיתית של ה־G נמצאת בכלל מתחת למכסה מתכת. קצת מאחורי הגריל הקדמי - שעוצב בהשראת חרבות קרב יפניות, מה שבטח ישמח את הלקוח הפוטנציאלי ק' טרנטינו - פועם אחד המנועים החזקים ביותר שפגשתי. V6 בנפח 3.7 ליטר.

באינפיניטי כל כך אוהבים את המנוע הזה, ובמיוחד את העובדה שהוא מגיע מאותה משפחה ששימשה בעבר את הניסאן Z350, שהם לא שברו יותר מדי את הראש וסיפקו אותו לכל הדגמים שלהם שנמכרים בארץ. והקטע הוא שב־G37, שהיא כאילו סדאן משפחתית פרימיום שקולה ומהוגנת, אתה לא מצפה למצוא מנוע שיבוא לך בהפתעה בלי שתרגיש, יתפוס אותך בצווארון מאחורה וידפוק לך בעיטת וולה שתעיף אותך לקיבינימט. כל הקווים הרגועים מבחוץ וכל המשטחים הזורמים

 מבפנים מפילים עליך מין נמנום כזה, אבל לחיצה קצת פזיזה על הגז כבר תארגן לך צלצול השכמה.

המנוע הזה הוא כל כך חובב טרפת, שבתיאוריה הוא אפילו לא אמור להתעורר לפני שמתקרבים לאזור ה־5,000 סל"ד, אבל בפועל גם הטיפוס לא משעמם לרגע. מכירים את הקטע הזה שאתם מתקדמים בהליכה בתוך הים, עם המים עד הברכיים, ואיזה מדרגה בקרקעית מפתיעה אתכם ומפילה אתכם חצי מטר למטה? אז ככה בדיוק מרגישים כשמפעילים לחץ פיזי מתון על הדוושה הימנית במכונית הזאת. פתאום היציאה של מחלף ההלכה, שקודם היתה במרחק קילומטר וחצי, טסה אחורה לאורך החלון הימני שלך. אז נכון, במרצדס שהלל פוסק לקח לווגאס יש כמעט פי שניים כוחות סוס ומומנט ומה שתרצו, אבל לא צריך להיות חזיר.

אנשים טובים באמצע הכביש

אם תחפשו בגירסה העברית של גוגל את אינפיניטי, שתי התוצאות הראשונות שתקבלו הן בכלל של בית השקעות באותו שם. התוצאה הרביעית כבר תוביל אתכם לחברה שמספקת מוזיקה לאירועים. אז נכון שחטיבת היוקרה של ניסאן משווקת כאן רק כמה חודשים, אבל אולי זה אומר משהו על חבלי הלידה שצפויים פה למותג הזה.

בתכלס, אם אנשים בארץ היו קונים את המכוניות היקרות שלהם אך ורק לפי הנוסחה של תמורה לשקל, ל־G37 של אינפיניטי היו מעט מאוד מתחרות. גם על הנייר וגם על התוצרת של מע"צ היא מספקת לא מעט נתונים שאמורים לעשות לאינג'ינרים במינכן ובשטוטגרט קצת מזיע מסביב לצווארון. אבל זה לא עובד ככה,

 וזה כנראה גם לא הולך להשתנות בקרוב: יש מעט מאוד אנשים שמחזיקים גם בסכום וגם באופי הדרוש כדי לבחור ב־G בתור המכונית שתשנע אותם נורא מהר ממקום למקום.

האינפיניטי G37 היא מכונית לאנשים שמעדיפים להיתקל בכביש בהנהון מפרגן של איזה בחור מבין עניין בלאנטיס על פני אלף מבטי הערצה מקוזינה בקליאו, שסתם מתלהבת כי האוטו שלך עולה המון. אין המון אנשים כאלה, ולכן אין גם המון מכוניות כאלה. וחבל, כי היא יופי של מכונית, וגם הבחור שיקנה אותה נשמע כמו מישהו שיהיה מעניין לשבת איתו לדרינק.