לחיי החטאים הקטנים
"כל בני האדם חוטאים. החטא, המוות והאנושיות הם חוט משולש שלא ינתק - והשאלה שנישאל בבוא יומנו לא תהיה האם חטאנו אלא במה. אמור לי מהם חטאיך ואומר לך מי אתה". רוחמה וייס סבורה שהחטא מגדיר אותנו כבני אדם. וגם: מהו "הצלופחד" שישב לה השבוע בנשמה? פרשת השבוע
הנשים חודרות את הסדק הצר שלפני מות משה
פרשת פנחס פותחת בתיאור הקנאות של פנחס נוכח החטא הגדול וההמוני - עבודת 'בעל פעור'. עם סיום סיפור החטא וערב הכניסה לארץ ישראל, נערך מפקד לכל הזכרים 'מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל' (כו, ב) בסיום המפקד אנו מתבשרים כי הוא נועד לחישוב חלוקת הנחלות לבני ישראל: 'לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (כו, נד) עוד רגע תסתיים חלוקת התנחלות ומשה ידרש להיערך למותו. קשה להמעיט בחשיבות התווך שנוצר בין המפקד לבין מות משה. בתווך הזה בחרה התורה להכניס מכל סיפורי המדבר, דווקא את סיפורן האמיץ ויוצא הדופן של חמש בנות צלפחד (כז, א-ה):
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ה'.
לכל איש יש חטא
סוגיות מרכזיות הקשורות למעמד הנשים בכלל ולירושת בנות בפרט, מזמן סיפור המהפכה של בנות צלפחד, אבל הפעם שבה את לבי פסוק אחד כאילו שולי ונוגע ללב בכנותו: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה', בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת". אבינו, אומרות הבנות, לא מת כתוצאה מחטא הירואי, ידוע ומפורסם. אבינו היה איש פשוט, ככל האדם. והוא מת בשיממון המדבר. בחטאו.
מה פירוש 'בחטאו מת', למה הן מתכוונות? נראה שמצד אחד מבקשות בנות צלפחד להרגיע את חששו האפשרי של משה שאביהן היה מקושרי הקשר נגדו. אולם ייתכן כי קביעתן של הבנות 'בחטאו מת' משקפת גם תפיסת עולם לפיה מוות כרוך באופן מהותי בחטא. וכיוון שכל בני האדם מתים (ועוד רגע קט יהיה זה משה עצמו שיקרא להר המוות) כל בני האדם חוטאים. החטא, המוות והאנושיות הם חוט משולש שלא ינתק - כל בני האדם הם בני תמותה ועל כן כל בני האדם הם חוטאים.
השאלה שנישאל בבוא יומנו לא תהיה האם חטאנו אלא במה חטאנו. אמור לי מהם חטאיך ואומר לך מי אתה. החטא מגדיר אותנו כבני אדם. זה אולי עצוב אבל נדמה לי שגם זה יסוד החמלה – אל לנו לבוז לחוטאים, אל לנו למהר ולשפוט אותם, משה מת בחטאו, צלפחד מת בחטאו. גם אני אמות כשחצי תאוותי בידי והחצי השני מלא, מן הסתם, בחטאים ובהחטאות. החמצות, טעויות מצערות, זה חלק מההגדרה שלנו כבני אדם. אולי בשל כך קירבה התורה בין פרשות פנחס, צלפחד ומות משה. כולנו נמות חוטאים, שתי השאלות הדתיות הקריטיות הן מה תכיל רשימת החטאים הפרטית של כל אחד ואחד, ומה עוד יהיה שם חוץ מחטאים.
גם רבי עקיבא עתיד ליתן את הדין
מחלוקת מפתיעה סביב קביעת הבנות 'בחטאו מת' נמצאת במקומות שונים בספרות חז"ל (למשל: ספרי במדבר קיג):
"ויהיו בני ישראל במדבר...וימצאו איש מקושש עצים... ומי היה זה?
צלפחד, דברי רבי עקיבא....
רבי יהודה בן בתירה אומר: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו?!"
'מקושש העצים' הוא אותו חוטא מפורסם שנתפס מקושש עצים בשבת ונסקל למוות. התיאור של בנות צלפחד 'אבינו מת במדבר' מזכיר לרבי עקיבא את הרקע לסיפור מקושש העצים 'ויהיו בני ישראל במדבר' רבי עקיבא מחבר 'מדבר' ל'מדבר' ובוחר לקשור בדרך דרשנית זו בין מקושש העצים לצלפחד.
לזכור לשמור על החמלה
רבי יהודה בן בתירא נוזף ברבי עקיבא ובכל מי שיכרוך בעתיד את שמו של צלפחד עם חטא המקושש. דרשות הן דבר חשוב, אומר רבי יהודה בן בתירא, אבל רק כשהן מצדיקות את מטרתן. התורה בחרה לא לפרט את חטאו של צלפחד. התורה בחרה גם לא לספר את שמו של מקושש העצים, ואם התורה בחרה לחמול על החוטאים ולא לפרט את חטאיהם, מי אנחנו שנתפתה ליצר הדרשני ונדוש בקלון הבריות?! כולנו חוטאים, כולנו נמות בחטאינו, ומה הרבותא באיזכור חטאם של האחרים. מה נרוויח מההתרפשות בקלונם? האם העיסוק בקלונם נועד להשכיח מאתנו את עולם הקלון הפרטי שלנו?
הצלופחד שיושב לי השבוע בנשמה
במהלך השבוע הבנתי שאני לא אוהבת את פרשת השבוע שכתבתי בשבוע שעבר (בעצם הייתי יכולה לדעת את זה מראש אבל ההכחשות...). כבר כששלחתי את הדברים הרגשתי שהטענה לא מלוטשת, קצת מחונטרשת. מאוחר יותר הבנתי שהמזל שלי היא שהטענה יצאה לא מלוטשת כי אם הייתי מלטשת אותה, חוסר הכנות שבה היה בולט שבעתיים...
מה היה
שם? מליון עניינים קטנים שאני מוזמנת לבדוק עם עצמי, בין השאר בוודאי היו שם רצון להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לכתוב גם כשאני חולה (איזו יהירות וטפשות) ורצון להגיד משהו מתוחכם ומעניין (זה תמיד, אבל תמיד, עומד בניגוד לכנות הפרשנית הנכספת). הדברים היחידים המרגשים היו דבריה של שירן, שיצאו מהלב ומחכמת החיים ולשם הם חדרו.
לא אטען שאני אוהבת לייצר חטאים קטנים כדוגמת פרשנויות מעט טיפשיות ולא מדויקות. אני מקווה שאני לא שייכת לתרבות הסגידה לבורות, יחד עם זאת, אני סוגדת (אם אפשר לקרא לזה כך) להבנה שהחמצות הן חלק בלתי נמנע של החיים. הן לא מלבבות, הן לא משמחות, לרוב הן אפילו מביכות, אבל הן שם. תמיד. והן יכולות ללמד שיעור בצניעות וחמלה. חשוב ללמוד מטעויות אבל טפשי לנסות למגר אותן.
'במדבר'. 'בחטאו'. משה רבינו וצלפחד מתים בישימון המדבר בחטאם. רבי עקיבא חוטא בעוררו חטאים מרבצם. ואם הם אז בוודאי שכך אני, כך את ואתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לשירן שרגשה אותנו ול'אחד' שבחר להתרגש ולרגש. תודה ל'רונן', 'מיכל', 'מים שקטים', 'אושר ועושר' ועוד רבים שחלקו בעוז ובחמלה, כמובן שצדקתם ממני וזכיתי ללמוד מכם תורה וצניעות.
ושמחה רבה: 'מאחורי הסורגים' ו'אושר ועושר' הסכימו להוביל את אחת הפרשות הבאות. מצפה.
שבת שלום
