הפסקה בקשר אינה בהכרח הסוף שלו
דבר אחד לא ידעתי בביטחון מלא - כמה אתה אוהב אותי. תמיד הייתי החזקה מבין שנינו, ולכן לא ידעתי אם אני יכולה לעצום עיניים וליפול לאחור, בידיעה שלא אשבור את הראש. אז בדקתי
עזבתי אותך מפני שפחדתי, בעיקר מהעתיד. ידעתי שהכיוון שאליו אנחנו הולכים מצביע לדרך של חיים משותפים, חתונה ואולי אפילו ילדים.
רוב הבחורות לא מפחדות בשלב הזה, זה השלב הבטוח במערכת יחסים, הדרך אל החופה המובטחת, אל השמלה הלבנה. אבל אני כבר התחתנתי פעם, והתגרשתי מאותה סיבה בדיוק – העתיד שאיים לבוא לא מבטיח לי גן של שושנים. המחשבה על חתונה גרמה לי לדמיין את עצמי מגיעה שוב לתחושה שזה לא יילך. ולעשות את אותה הטעות פעמיים לא רציתי. הרי בסוף אצטרך לחלק כרטיסיית ניקובים במקום הזמנה...
אנשים סיפרו לי שיש דברים מושלמים, ושאני יפה, חכמה ומוצלחת, ומה שמחכה לי בחוץ יכול להיות טוב יותר. הרגשתי כמו מישהו שרוצה לקנות מכונית ומציעים לו לא למהר. אבל אני לא ילדה, והעצות האלה רק הרגיזו אותי, מפני שאהבתי אותך וגם הכרתי אותך טוב יותר מכולם. דבר אחד לא ידעתי אף פעם בביטחון מלא, והוא הדבר הנדוש ביותר - כמה אתה אוהב אותי. אף פעם לא חשתי ביטחון מלא לצידך, תמיד הייתי החזקה מבין שנינו, ולכן לא ידעתי אם אני באמת יכולה לעצום את העיניים וליפול לאחור, בידיעה שלא אשבור את הראש.
בתקופה שביליתי לבד עשיתי כל טעות אפשרית
יכול להיות שאם לא הייתי עוזבת, לעולם לא הייתי מגלה. בתקופה שביליתי לבד עשיתי כל טעות אפשרית שנוגעת לחיים שלי. עזבתי עבודה בטוחה כדי להחליף אותה בעבודה גרועה במיוחד, שהתחלפה שוב ושוב מבלי שארגיש שיש סיכוי שאמצא את מקומי שוב. שכרתי דירה בתל אביב וחתמתי על חוזה דרקוני עם בעלת דירה שהזכירה לי את המשכונאית הזקנה מ"החטא ועונשו", שומרת בבעלותה את כל הבניין ועדיין זוכרת מי חתם ועל מה. הרגשתי שהעולם מתאכזר אלי, ובדיוק שחשבתי להיכנס לדיכאון, התחלתי לחטוף התקפים חרדתיים ששלחו אותי לשירותים בכל שעה עגולה והקשו עלי את החיים עוד יותר (איך אפשר למצוא עבודה כשפוחדים אפילו לצאת מהבית?).
ואתה, אהובי, המשכת להתקשר ולבוא אלי, גם כשזה היה קשה וכואב לשמוע ממני שאני עדיין לא יודעת מה טוב בשבילי ושלא כדאי לך לחכות לי, כי אני אבודה. ספגת את הכאב של לגור בבית ריק, שכל חלק בו עוצב על ידי והזכיר לך אותי. ספגת את המבוכה של לבקר אותי בבית משפחתי כשכל העיניים שמביטות בך יודעות שזה נגמר. כשעברתי לעיר אחרת היה רגע שנשברת, אבל התאוששת והמשכת לנסוע עד אלי. וכשאני נפלתי ונשברתי עזרת לי לאסוף את כל הרסיסים, גם הקטנים ביותר, ולהדביק אותם חלק חלק.
ואז הבנתי שהדבר הטוב ביותר שקרה לי בשנים האחרונות הוא אתה, ואם לא אוכל להיות בטוחה שאני יכולה לבלות איתך את שארית חיי, אז כנראה לא אוכל לעשות זאת עם אף אחד.
עכשיו אני יודעת שאנחנו יכולים לעמוד מול העולם הזה יחד. אני אפילו מחכה לרגע שאעמוד שוב איתנה על הרגליים, כי הפעם אין לי בעיה להיות החזקה. להפך, לפחות כך אוכל להרגיש שאני מחזירה לך מעט, כמו טיפה בים של כל מה שנתת לי.
זה לא אומר שהפסקות הן לא תירוץ לפרידה. אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
