הבדואים בנגב: הבטחות לחוד ומעשים לחוד

כאשר 30 שרי הממשלה כיתתו היום (א') את רגליהם, ירדו דרומה לבאר שבע והבטיחו להפריח את הנגב - עשרות אלפי בדואים הגיבו בביטול. תושבי הכפרים הלא-מוכרים יודעים זה עשרות שנים שהבטחות לחוד ומעשים לחוד. בינתיים, הם ממשיכים לחיות ביישובים ללא תשתיות או שירותי רפואה וחינוך ראויים, ותוהים מתי תכיר המדינה במצוקתם. 

על פי נתוני המועצה לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, כ-80 אלף בני אדם מתגוררים כיום בעשרות כפרים מסוג זה. ביישובים אלה אין אספקת סדירה של מים וחשמל או שירותי בריאות וחינוך נאותים. איברהים אבו עפאש (56) מתגורר בוואדי אל-נעם שבנגב כל חייו. את 15 ילדיו הוא גידל בכפר הלא-מוכר, סמוך לאזור התעשייה רמת חובב וליד מתקני חברת החשמל. התחלואה בקרב תושבי ואדי אל-נעם גדולה, אך שירותי רפואה ראויים - אין.  

הבטחות מקיימים? ישיבת הממשלה בבאר שבע (צילום: הרצל יוסף)

דו"ח של ארגון "רופאים לזכויות אדם" והמועצה לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב מצא כי על כל 3,116 תושבים ביישובים אלה יש רופא אחד. מצב זה גרוע מאוד

בהשוואה לשאר המדינה. אולם יש כאלה שחיים בתנאים גרועים עוד יותר. לפי הדו"ח, ב-34 מהכפרים הבלתי-מוכרים אין שרותי רפואה כלל, כמו אל-פורעה שליד ערד, בו מתגוררים 3,885 תושבים.

"הסיוט הכי גדול שלי הוא שייכנסו אלינו דחפורים ויהרסו את הבתים", אמר ל-ynet אבו עפאש. "אנחנו בדרך כלל מנהלים חיים רגילים למדי, אבל כשיורד גשם, קשה לצאת מהכפר. אין לנו פה דרכים מסודרות ואין לנו שירותי בריאות".

אבו עפאש סבור שאם השרים וחברי הכנסת היו מגיעים בעצמם לוואדי אל-נעם ורואים כיצד הוא ושכניו חיים, הם מיד היו מוצאים פיתרון למצוקתם. אולם מעטים מהפוליטיקאים יטריחו עצמם לכפר הלא-מוכר, ולכן הוא מתקשה להיות אופטימי. "ועדת גולדברג הסיקה מסקנות, אבל לא מימשו את החלטותיה. כרגע, אין לנו תקווה". בעוד יומיים הוא ייצא ביחד עם אחת מנשותיו למכה כדי להתפלל שהמדינה תפעל סוף-סוף לשיפור מצבם.

כשצמאים - ממלאים מכלי מים מהצינור בכפר

מחמד אבו ג'ודה, מהכפר אזערור הסמוך לתל ערד, סיפר כי הוא ושאר התושבים אינם יכולים לחיות עוד ללא תשתיות או תנאים בסיסיים. הוא סבור כי אם הממשלה מעוניינת לפתח את הנגב כהלכה, עליה לקחת בחשבון גם את הבדואים ולסייע להם.

"אין לנו חשמל", התרעם, "יש לנו גנרטור אחד שאנחנו מפעילים רק בלילה, כי ביום חם ואי אפשר להפעיל. הייתי רוצה שנוכל לבנות בכפר שלנו, על האדמה שלנו, ולחיות כמו שצריך, כמו כולם. מים אין לנו הרבה. יש צינור קטן לכל הכפר, ואנחנו הולכים לשם וממלאים מכלים. אלה חיים קשים".  

למראית עין - עיר מודרנית. רהט (צילום ארכיון: משה מילנר, לע"מ)

המצב בעיר הבדואית היחידה, כצפוי, עגום גם כן. ברהט, בדומה לשאר הכפרים הלא מוכרים, חסרות תשתיות. למראית עין מדובר בעיר מודרנית לכל דבר, אולם התושבים ממשיכים סובלים מהפסקות מים, עקב חובות לחברת מקורות.

ראש העיר, פאיז אבו סהיבן, ציין כי העיר מתקשה להיחלץ מהדימוי השלילי שדבק בה ולכן גם מתקשה להתפתח. רק לאחרונה החלה לפעולה ברהט תחבורה ציבורית פנימית. "אין בריכת שחייה ומי שרוצה לשחות צריך לבאר שבע. אין גם כספומט, אז תושבים שרוצים כסף צריכים לנסוע גם כן לבאר שבע".  

"התנועה האיסלאמית מנצלת את הוואקום"

לא הרחק מבאר שבע, במרחק עשר דקות נסיעה בלבד, שוכן היישוב הבדואי חורה. תושביו הבדואים הם אזרחי ישראל, אך רבים מהם לא חשים חלק מהמדינה. רק לפני כמה חודשים יצאה משם בסמה עוואד אל-נבארי, נערה בת 16, לבצע פיגוע נגד שוטרי מג"ב.

מי שרוצה כסף צריך לנסוע לכספומט בבאר שבע (צילום: הרצל יוסף) 

עבדאללה אבו שריקי, מנהל מחלקת רווחה בכסייפה, סבור כי הדבר מוביל לתחושת ניכור בקרב בדואים רבים. "הגיע אליי קצין שהשתחרר מהצבא אחרי שלוש שנות קבע", סיפר אבו שריקי. "לא היה לו מקום לגור והוא ביקש שאעזור לו. המשפחה שלו נותרה ללא קורת גג. איך בן אדם כזה אמור להרגיש?" שאל. אבו שריקי ציין כי רק השבוע הגיע אליו חייל נוסף מיחידת הגששים שנותר מחוסר בית. "אמרתי לו שיפנה למשרד הביטחון, אך טרם נמצא לו פיתרון".

אבו שריקי בטוח כי הפתרון יכול לבוא ממערכת החינוך. "במגזר הבדואי, מי שלא מתקבל לאוניברסיטה, הולך ללמוד חינוך כדי להיות מורה. כך, מי

שבוחר להיות מורה הופך להיות חלק מהאוכלוסייה החלשה. כתוצאה מכך התלמידים לא מקבלים חינוך טוב, הם לא מתקדמים לאוניברסיטה וגם לא יכולים להתקדם בחיים. אין לנו קייטנות, כי הרשויות קורסות. כיום, מי שמוביל את הקייטנות זה התנועה האיסלאמית. אנשי התנועה מנצלים את הוואקום, ממש כמו אנשי ש"ס".

למרות הכל, הוא אינו חושב שבעיות המגזר נובעות כתוצאה ממדיניות גזענית כלפי הרשויות הבדואיות. "אין מי שיצעק ויילחם בשבילם. וגם מי שמנסה, הוא קול קורא במדבר".