ספר שופטים

קרוב ל-100 סיפורים כבר נשלחו לתחרות "אגדתא 2", כשנותרו עוד כשלושה שבועות עד למועד האחרון לשליחת היצירות. לפני שיקבלו לידיהם את 20 הסיפורים הנבחרים, התפנו שלושת השופטים - נאוה סמל, אורי אורבך וחיותה דויטש - לענות על כמה שאלות הנוגעות לספרות וסיפורים יהודיים.

איזה סיפור תנכ"י אהבת במיוחד, ומדוע?

חיותה דויטש: הסיפור על אלדד ומידד המתנבאים במחנה. חלק ראשון - שני אנשים פשוטים מזהים ערוץ קשר עם ה' וזוכים להארה ולנבואה. חלק שני - יהושע בן-נון בא בדאגה למשה רבינו ושואל מה עושים, שני אנשים שמתנבאים בלי שום כללים וסדר, בלי שמישהו מינה אותם, עושים בלגן גדול, ולך תדע מה יקרה. חלק שלישי - השיא - משה עונה לו בשקט "מי יתן כל עם ה' נביאים". זה סיפור נפלא על חלום אנושי שמתממש לרגע, על עוצמה של מנהיגות, הבנה עמוקה והיעדר כל אגו.

אורי אורבך: הסיפור של רות המואביה הוא סיפור ענק של העם היהודי. איך מאישה נוכריה צומחת לבסוף מלכות ישראל של דוד. איך הרצון להיות חלק מהעם היהודי, עוזר לה להתגבר על כל הקשיים. אם היינו רואים היום בכל הבאים להתגייר את רות, היהדות שלנו היתה שלמה יותר.

נאוה סמל: סיפור היונה והעורב בפרשת נח. הפסוקים בפרק ח' משאירים מקום ופתח רחב להצצה ולהתערבות פרשנית של הסופר היום. תיבת השורדים מגששת את דרכה במבול ונח מבקש לדעת הכלו המים על פני האדמה. העורב נשלח ראשון ואינו חוזר. אחריו יוצאת היונה לשליחות. מדוע הסכים העורב להתנדב למשימה המסוכנת? למה שמה היונה נפשה בכפה ויצאה בעקבותיו כאשר אי-שובו מעיד על היות העולם מקום מסוכן ומאיים? במדרש שכתבתי בספר "אִישראל" הפכתי את היונה והעורב לבני זוג בלתי-סימטריים בתיבה. העורב שלי יוצא לחפש להם בית ואילו היונה יוצאת להציל את אהובה שלא שב.

לאיזה סיפור תנ"כי היית כותב סוף אחר?

אורי אורבך: לסיפורה העצוב של בת יפתח הייתי כותב סוף אחר, פחות טראגי. גם שמשון היה חי אצלי באושר עד היום הזה. אבל הסופים שלי היו הופכים את התנ"ך לפחות מעניין, אז מי אני שאגע בספר הספרים?

נאוה סמל: לסיפור דוד ואוריה החיתי. בסוף שלי דוד אינו שולח את אוריה למות בקרב, הוא מתוודה על אהבתו לבת שבע ומבקש את מחילתו של הבעל המקורנן על מעשה הניאוף. דוד אצלי מבקש מאוריה שיתיר את נישואיו מפני שאשתו אוהבת עכשיו גבר אחר ובמקום מזמור תהילים, הוא מחבר את שיר האהבה הראשון ב"שיר השירים" - אותו הוא מוריש לבנו שלמה.

חיותה דויטש: הייתי כותבת סוף אחר לסיפורי סכסוכי האחים בספר בראשית: קין מחבק את הבל ומביא גם לו מנחת פיוס, במקום להרוג אותו. ישמעאל חוזר בתשובה, שרה מאמצת אותו לה לבן, והוא לומד חברותא עם אברהם ויצחק כל שבת. עשו הולך לאדום ופותח בה ישיבות לרועי צאן ולחוזרים בתשובה. הסיפור היה בדרך זו הרבה פחות טוב כמובן, אבל המציאות ההסטורית והאנושית – הרבה יותר מוצלחת.

מהי המגילה האהובה עליך?

נאוה סמל: מגילת רות. גורלה של האשה הנוכריה שאיבדה את בעלה, והיא הולכת בעקבות גורלה אל עם אחר וארץ אחרת, מוותרת על לשונה, בית ילדותה וממירה את זהותה, מהדהדת בגורל המשפחתי של הורי – פליטים ושורדי שואה שבנו לעצמם ולנו חיים חדשים בישראל אחרי האובדן. לרות אף הקדשתי שיר שהולחן בידי המלחינה אלה מילך-שריף ובוצע בידי מקהלת רמת גן בניצוחה של חנה צור. בגרסה שלי מנסה נעמי להניא את כלתה מללכת איתה באמרה: "אל תלכי איתי, רות, ניפרד, יקרה, מן העבר ההוא זו לא ארץ בחירה, שם יצביעו עלייך, ידברו בך סרה, לעולם תהיי בשבילם "הזרה", נוכריה כאן בינינו, אשת צרה, על משקוף יירשם "פה גרה גֵרה".

אורי אורבך: המגילה האהובה עליי היא מגילת אסתר, משום שאתה רואה כיצד הפוליטיקה הכביכול-מקרית מנהלת את העניינים. ובעצם, הכל מכוון מלמעלה כשבני האדם הם רק פיונים של ההשגחה. חוץ מזה, אני אוהב סיפורים עם סוף טוב.

חיותה דויטש: אני אוהבת במיוחד את מגילת רות, כמו שכתב המשורר והסופר יצחק שלו – "במגילת רות התנ"ך נח". יש שם איזה שקט, שלווה, אהבה, רחש של שיבולים, והמון גאולות שמסתדרות. המאמץ והוויתור – משתלמים. הסיפור נגמר בפעייה של תינוק קטן, באמא מרוצה ובשכנות נורא מבסוטיות. אני כמובן מדלגת על הסוף שקבעו חז"ל לסיפור הזה – שבועז הזקן מת. אני מעדיפה לקרוא פשט כתובים שלבועז הזקן והאמיץ ולאשתו הגיבורה והטובה רות היו עוד כמה שנים טובות של שמחה ונחת. כל זה בלי לפגוע כמובן בדרמה של אסתר, ברומנטיקה הסוערת של שיר השירים, בפקחון הציני של קהלת, ובעצבות שלא ניתנת לתיאור במילים של מגילת איכה.

מהו סיפור יהודי בעיניך?

אורי אורבך: סיפור יהודי בעיניי הוא כל סיפור שבו חיוך ובכי כל-כך קרובים זה לזה, שאתה לא יודע מה גובר על מה. זו הסיבה שבעיניי ספרים סאטיריים רבים הם סיפורים יהודיים, למרות שנכתבו על ידי גויים גמורים.

נאוה סמל: כל סיפור שפתאום מפעיל בתוכי איזה דופק סמוי, כאילו חיים מסתוריים של קודמי מפכים בי בבלי דעת. סיפור שהאותות שהוא משדר הם צער קיומי, הומור וחמלה לצד צרות אופק, חשדנות והתבצרות, ובלב הסיפור תשוקת חיים מטורפת, לשרוד על אף ולמרות.

חיותה דויטש: סיפור יהודי הוא כזה שמוליכה אותו שאיפה ענקית לתיקון - תיקון האדם, החברה והעולם. אין הכוונה לסיפור פוצי'מוצ'י כמובן. אלא לסיפור שבוכה על היעדרו של תיקון ומנסה לספר על בני אדם בעולמנו השבור והמסוכסך בדיוק הכי גדול שאפשר, כלומר עם כל הפגמים והצער, אבל גם באהבה, ובעיקר מתוך נקודת מוצא שמאמינה בתיקון הזה.

מיהו גדול הסופרים היהודים?

חיותה דויטש: במובן שתיארתי, זהו עגנון, כמובן, אבל גם מבין הגויים יש לו מתחרים פה ושם. סאראמגו, למשל. מבין הסופרות היהודיות נדמה לי שהייתי בוחרת את איין ראנד, שמאוד לא מפתיע שהיתה יהודיה (מרוסיה, עשתה עליה לארה"ב). אמנם חסרה לה זכוכית מגדלת שמזהה חסרונות ודקויות, אבל רצון התיקון וגדולת האדם בספרים שלה ("ותחסרהו מעט מאלוקים") היא גדולה כל-כך שאפשר לוותר לה על החסרונות.

נאוה סמל: איציק מאנגר, גדול המשוררים היהודיים, שבבלדות שלו הפך את תושבי העיירה היהודית הקטנה והנידחת לגיבורי התנ"ך בלבוש עכשווי, והוליך אותם בין סמטאות בוציות, שדות תירס ופונדקים. זו שירת הנוודות של השבט הצועני חסר המנוחה שמחפש כל העת בית וצופה בשמים בערגה כאילו הם עומדים להיפתח סוף סוף.

אורי אורבך: אפרים קישון הוא גדול הסופרים. כתיבה סאטירית, בניית דמויות ספרותיות גרוטסקיות כמו ארבינקא ושולטהייס ורבים אחרים היא מלאכה קשה במיוחד. קישון ידוע בתור סאטיריקן אגדי, בעיניי הוא קודם כל סופר שהיצירה והדמויות שלו הן גם יהודיות וגם קוסמופוליטיות.

מהו הספר היהודי האחרון שקראת?

נאוה סמל: זכרונותיה של גליקל מהמלין, אשה יהודיה מהמאה ה-17, שכתבה יומן ביידיש, שפת הגלות שפעם הביכה אותי ואיימה על הישראליות המגוהצת שלי. בספרייה שלי שמורה כאוצר מהדורה מתפוררת מ-1929 עם ההסבר של גליקל לכתיבת היומן. "לספר את כל הקורות אותנו, בני אדם חטאים בימי חיי הבלנו, וכל הדברים הנפלאים שעוברים עלינו". הספר ראה אור מחדש במהדורה דו-לשונית (הוצאת זלמן שזר לתולדות ישראל ומרכז דינור לחקר תולדות באוניברסיטה העברית בירושלים), בתרגומה המשובח ובלויית הערותיה של פרופ' חוה טורניאנסקי.

חיותה דויטש: "בשבילה גיבורים עפים", של אמיר גוטפרוינד. אחת מדמויותיו הבולטות היא דמות מגוחכת של אבא – ולמעשה של דור שלם - הרואה את המציאות היהודית-ישראלית

בעיניים עיוורות ותמימות של יהודי גלותי המחפש גיבורים. הדמות המרכזית בספר המצוין הזה הוא דווקא הבן. את רוב חייו הוא מבלה בלהיות ההפך מכל מה שהאבא מאמין בו, אנטי גיבור, מלא באדישות תהומית וקהיון חושים אבל ברגע האמת עושה הבן הזה מעשה שיש בו גאולה עצמית וגאולה של סביבתו.

אורי אורבך: קראתי לאחרונה את הספר "רק לא מלחמת אחים" מאת חגי סגל, על פרשיית חטיפתו ומותו של דודו, ידידיה סגל, על-ידי אנשי ההגנה ב-48'. זה סיפור מרתק על התקופה החשובה ביותר בעת החדשה והוא סיפור יהודי בגלל שהוא מדבר על שנאה ועל אהבה שבין יהודים לבין עצמם - סיפור היסטורי על טרגדיה והתגברות, כאב והשלמה. 

• תחרות "אגדתא" בעיצומה: שילחו אלינו סיפור