כן, האם המרעיבה "חרדית"

אז מה היה לנו? הרבנית-מטעם-עצמה, "נציגת הטאליבן" בבית שמש וילדיה המעונים, אחר כך האם לשמונה מן הדרום ומעשי התועבה שאילצה את ילדיה לבצע, בין לבין או קצת אחרי, מי כבר זוכר, התוודענו לאליאור חן ולזוועה שהביא לחייהם של ילדים, והיו גם שנים-שלושה פדופילים עבדקנים, שחורי כיפה מואשמים ומורשעים, ואברך משי שטלטל את תינוקו למוות, והאשה שלה מייחסים הרעבה של עולל, וכל פחי האשפה הבוערים בירושלים לא יטהרו את חרפת מעשיה. זה מה שהיה, ובכל פעם שהיה שמעתם, ראיתם וקראתם כי החשוד או החשודה הם "חרדים".

כדי להתוודע למעשים הללו צריך לחרוג מחוץ לעולם החרדי והתקשורת הכשרה שלו, שלא מדווחת על מנוולים כאלה ועל מעשיהם, מפני שהיא כמעט לא עוסקת בפלילים בכלל, וודאי לא כשהמעשים אירעו

בחצר האחורית שלה-עצמה, לבל יחשוב מישהו חלילה שהמחנה, אפעס, לא לגמרי טהור.

אחרי שדאגו לאי-דווח כדי להמשיך ולהחזיק את הציבור שלהם בשקר בו הוא חי, נזעקים פרנסי החרדים מדי פעם וקובלים על ה"תיוג" שמצמידה להם העיתונות החילונית, עוכרת ישראל שכמותה, בציינה את העובדה שמאן דהוא החשוד בהתעללות בילדים הוא דווקא "חרדי". הנה, אשה טיבעה את ילדה – ולא קראו לה "חילונית", נכון? ואחרים הואשמו והורשעו ואמונתם הדתית לא היתה עניין לכותרות העיתון והמהדורה, נכון? מכאן צריך להסיק שהתקשורת עוינת חרדים באופן כללי, ואף מוציאה את המעשים מהקשרם, מנפחת את חומרתם ובכלל, מתגייסת להטיל דופי במחנה החרדי כולו.

אלו טענות כבדות משקל וראויות. החרדים הם ה"אחר" הגדול של תקשורת שהיא ברובה חילונית ומחזיקה פה ושם דתי-מחמד לאיזון תדמיתה, בצד "כתבנו לענייני חרדים" שאמור לבאר את העניינים הללו להדיוטות, בדיוק כמו ש"כתבנו לעניייני ערבים" ממונה על ה"אחר" הגדול הנוסף של הזרם המרכזי בחברה הישראלית. והלא אין דבר כזה "כתבנו לענייני חילונים" או "לענייני יהודים", משום שאלה הם קבוצות השווים הגדולות של יצרני התקשורת בישראל. אי לכך, כשהיצרנים הללו מציינים כי המעוול הוא "חרדי", הם מתייחסים אל החרדים באותו אופן גזעני כפי שהם מתייחסים לעתים לעולים מחבר העמים או למיעוטים אחרים בחברה הישראלית.

עד כאן הטענה. ראויה, כבר אמרתי. מי שיוכל להכריע באמיתותה צריך קודם כל להמציא כראיה סטטיסטיקה אמינה על שיעורם של מעשי התעללות בילדים (תרשו לי להתמקד רק בבעיה זו, ה"עוקץ החרדי" אינו כואב לי במידה הזאת) בקרב הציבור החילוני לעומת שיעורם אצל החרדים. למיטב ידיעתי, אין כזאת. למיטב ידיעתי, כל עוד יהיו בקרבנו – חרדים או לא – הורים שסבורים כי מותר להם להתעלל בילד בשם רעיון כלשהו, לא תהיה סטטיסטיקה כזאת, ולכל היותר אפשר לצפות לנתונים חלקיים על דיווחים אודות התעללות, האשמות והרשעות. מה שנותר בחדרי חדרים לא יעשה את דרכו אל הנתונים, כמובן.

אבל גם אם יתברר, בניגוד גמור לדעתם של הסוציולוגים והקרימינולוגים, המאמינים כי אין קשר ישיר בין אמונתו של אדם וזהירותו בכבוד ילדיו ושלמות גופם - כי שיעור ההתעללות הזה נמוך יותר בחברה החרדית, וכי הדגשת החרדיות של המתעללים בתקשורת היא לפיכך סימון מטרה מוטעית. נשארת בעינה הבעיה שמתחת לכותרות, זו שיצרה אותן מלכתחילה.

מלחמת סטריאוטיפים

עשרות שנים טורחים פרנסי החרדים, שופריהם ונציגים בעולם החילוני וכל מי שמשמיע קול בשמם לומר לחילונים כי "אצלנו זה אחרת". אין סמים, אין פשיעה, אין ריקנות תרבותית, אין גילוי עריות, אין פדופיליה, אין הזנחת ילדים. הכל נקי וטהור ולשם שמים, והכל נורמטיבי לעילא – כמובן, בניגוד למצב אצל החילונים, שמצויר תמיד כשחור משחור, כאילו כולם גרים בסדום ומתעקשים לקיים אורח חיים עברייני שבו שחיתות המידות היא תוצאה ישירה של היעדר אמונה, אי הקפדה על מזוזות כשרות ובעילת נידות.

במלחמת הסטראוטיפים הזו החרדים כבר לא יכולים לנצח. ייתכן שהם אפקטיביים בתוך הציבור שלהם פנימה, וייתכן מאד כי חלק מן הציבור הזה עדיין מאמין בקדושתו העילאית ובנקיונו המוסרי שאין שני לו. ייתכן מאד שהם זקוקים לאמונה הזאת ולשכנוע הפנימי העמוק כי כאלה הם פני הדברים, בשל תחושת האיום המתמדת שהעולם החילוני מהווה עבורם ועבור אורח חייהם.

אלא שהדימוי הקדוש והטהור שהדביקו לעצמם נתקל - במעבר בין העולם החרדי לזה החילוני - בבעיה רצינית של עובדות. גם חרדים הם בני אדם, ויש בתוכם טהורים וישרי דרך ויש בתוכם מנוולים ומתעללים בילדים, ותשומת הלב הציבורית מתמקדת בחרדיותם של המנוולים, דווקא משום שהחרדים מעוניינים להמשיך ולשווק את הדימוי כאילו הוא אמת לאמיתה.

התקשורת, מצידה, אמונה על חשיפת הפערים בין הדימויים לעבודות. כשבן של המחנה הרוחץ בנקיונו המוסרי נתפס בקלקלתו, היא תציין שהוא בן כזה: כאילו שאי-אפשר לראות זאת מיד על פי כיסוי הראש של המעוול או השביס של המעוולת החסודה. וכן, היא תציין את העובדה הזאת

גם משום שהיא חלק בלתי נפרד ממלחמת התרבות המתמשכת בין שני המחנות, שבה צד אחד אומר "חרדים מנוולים" והצד השני, נכון לעכשיו, מבעיר פחים ומאיים על עובדים סוציאליים כדי להפגין את מידת הנורמטיביות שלו.

המלחמה, כולנו יודעים, מיותרת לגמרי. איש לא ינצח בה. התקווה היחידה שיש באירועי הימים האחרונים היא שחומות השתיקה סביב היחס לילדים בחברה החרדית עצמה ייסדקו מעט, ובתוך המחנה פנימה יתברר עד כמה הדימוי-העצמי כוזב, וכי צריך לפתח מנגנונים רציניים יותר של הגנה על ילדים. שריפת פחים לא תעזור לילד המצולק, לילד המורעב ולזה שגופו דואב מהתעללות מינית של מבוגר. אם יש לעיתונות החילונית תרומה כלשהי בהפרכת הדימוי העצמי הכוזב, מבחינתי כאזרחית וכאם לילדים, היא עושה מלאכת קודש כשהיא קוראת למתעלל החרדי בשמו: מתעלל, וגם חרדי.