החרדים ממציאי האינתיפאדה

הפגנות החרדים בירושלים מספקות כל פעם אשנב ההצצה לקהילה המתקיימת כקונכייה בתוך החברה הישראלית. בה בעת מזכירות המהומות גם מי הם ממציאי האינתיפאדה, שכן מאבקי השבת בין חרדים לבין חילונים הם עתיקי יומין כמעט כמו הסכסוך הישראלי-ערבי.

מומחים לקהילה החרדית ממקמים את ראשית המאבקים על השבת בירושלים כבר עם תחילת המנדט הבריטי בשנת 1917. חיכוכים בין ציונים-חילונים לבין חרדים, נתמכים על-ידי שומרי מסורת ציונים נמשכו לאורך כל השנים, והתעצמו מן הסתם עם הקמת המדינה.

כמעט מדי קיץ פורצות מהומות חרדים במחזוריות שכבר אינה מפתיעה. כנראה הן מסייעות לגיוס תרומות ערב החגים בתפוצות. מבחינה זאת, ראש עיריית ירושלים רק הרים את הכדור של פתיחת החניון בשבת בעיתוי הנכון. ההפגנות משתלבות להפליא בעונג שבת של הציבור החרדי: בימי הקיץ החמים והארוכים נוהגים ילדים ומבוגרים לצאת בשבת ל"פראד", מצעד רגלי לאורך הרחובות, כבילוי חברתי לאחר מנוחת אחר-הצהריים, לפני תפילת ערבית. דרוש רק ניצוץ כדי להצית התקהלות חברתית לכדי הפגנה בעלת משמעות דתית, שתעניק לה נופך אלים.

הסלמה ניכרת נרשמה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, עת התקהלויות השבת הפכו להפגנות אלימות נגד נסיעה בכביש רמות בירושלים. עמן החלה למעשה גם האינתיפאדה הקרה של החרדים: אבנים הושלכו לעבר מכוניות נוסעות בשבת, שמשות נופצו ונהגים נפצעו. האבן הפכה סמל למאבק בשלטון, סמל שנדד כעבור שנים אחדות לשטחים.

האינתיפאדה הקרה, הידועה כראשונה, נמשכה כל עוד האבן הוכיחה את עצמה. משני צדדיו של הקו הירוק סימלה האבן את חוסר האיזון בין המפגינים המיידים לבין משליטי הסדר החמושים ועוררה לא מעט אמפתיה לטובת הצד הנחות. כאשר הנשק הקר הכזיב, כל אחת משתי הקהילות הסלימה את המאבק בדרכה שלה. הפלסטינים עברו לאינתיפאדה חמה ומאבק מזוין, בעיקר בשטחים, הלא היא האינתיפאדה השנייה. לעומת זאת, החרדים הסלימו את האינתיפאדה כשהעתיקו הפגנות אלימות גם לימי חול בשבוע וגם מטעמים לא דתיים, כפי שקורה בימים אלה בפרשת האם המרעיבה.

ככל שאיומיו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, להפסיק מתן שרותים לשכונות של חרדיות חמורים וספק מעשיים, הם עדיין אינם משתווים לכדורי גומי וחצציות שהופעלו ונורו לעבר פלסטינים. גם אם שני המגזרים אינם מניפים דגל ישראל, אינם שרים "התקווה" ואינם עומדים דום ביום הזיכרון לחללי צה"ל, עדיין יש הבדל בעיני השלטונות בין יהודי-לא ציוני לבין פלסטיני.

ובצד ההבדלים הרבים בין שתי הקהילות בירושלים – החרדים והפלסטינים, מפתיעים קווי הדמיון הלא מועטים ביניהן. כל אחד משני המגזרים מתנגד בדרכו לשלטון הישראלי, אינו מכיר בו, כאשר בעיניו הינו זמני במושגים היסטוריים ואף מואס באופיו הציוני הנתפס כאויב מסוכן לערכיו הדתיים.

כל מגזר חש כמיעוט מקופח, אמנם זמני עד שהיהודים החילונים יתמעטו בירושלים, ומעורב במאבק מתמשך ובמהותו דתי בכיבוש – הראשונים בכיבוש הרוחני והאחרונים בכיבוש הצבאי והלאומי. כל מגזר כבול באש אמונתו, מצויד ברטוריקה דתית מתלהמת ובוטח בדמוגרפיה כאסטרטגיה מנצחת.

ואולי יש עוד מכנה משותף לשני המגזרים; הן החרדים והן הפלסטינים למדו שהאינתיפאדה משתלמת. הם נהנים מאהדה חמה מצד סביבה שטופה ביצרים דתיים, תמיכה אשר בלעדיה לא יכלו לעמוד ובהצלחה מול האויב הציוני המשותף.