מחשבות על נקמה

המוות העצוב של משה

משה הוא דמות טרגית, הוא מקבל על עצמו שליחות שלא רצה בה, מנהיגותו ההירואית זוכה לתגובות חוזרות ונשנות של כפיות טובה ונקמנות מצד העם, ובסופו של דבר הוא מת בבדידות על הר נבו כשהוא רואה מנגד את משימת חייו שתמושש על ידי מחליפו.

המעשה האחרון שנדרש משה לעשות בטרם מותו הוא נקמה (לא, ב): "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך". עצוב לי לחשוב על כך שפעולת חייו האחרונה של אדם, ובוודאי של מנהיג נועז ונערץ, היא נקמה. התביעה האלהית ממשה 'לסגור סיפור' עם המדיינים טרם מותו מעוררת מחשבות על משמעותה של הנקמה: מה מאפיין מעשים נקמנים ומתי מתעורר יצר הנקמה?

הייתי רוצה שמשה יפרד מהעולם מתוך שקט ושלום, אבל כנראה שגם למנהיגים גדולים יש שעות מורכבות וקשות ומשה נפרד מהעולם בנקמה. נקמה גדולה, קשה ואכזרית. כל פרק יא של ספר במדבר, חמישים וארבעה פסוקים של דם, ביזה, שלל ומוות. זו ללא ספק נקמה מוצלחת. האם נקמה מוצלחת היא הצלחה?

נוקמים בקרובים

אני חושבת גם על כך שנקמה מבטאת קרבה. אנחנו נוקמים שמי שפגע בנו, ומי שפגע בנו היה פעם קרוב אלינו. פגיעה מחייבת קרבה. קרבה – פגיעה – נקמה זה החוט המשולש. המדרש הבא מאיר את משולש הכאב בחייו הפרטיים של משה (במדבר רבה, כב, ד):

"וישלח אותם משה" אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "נקם נקמת" אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים?! אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן"

ויש אומרים שאינה זו מדין שנתגדל בה משה ...

הרגישות המדרשית מפנה את תשומת לבנו לשני עניינים: האחד – אלהים, בפרשה שלנו, שולח את משה לנקום במדינים ואילו משה לא מקיים את המצווה בעצמו אלא מעביר את ההוראה הלאה, לנציגי השבטים. והעניין השני – משה קשור בקשרים עמוקים, טובים וארוכי שנים עם המדיינים. כאשר משה ברח ממצרים הוא הגיע למדיין שם הצילו אותו ממוות יתרו ובנותיו. משה עצמו נישא לציפורה, בתו של יתרו. במהלך חייו 'שתה משה' כמה פעמים מבורו של יתרו כהן מדיין, כיצד הוא יכול לסיים את סיפור חייו דווקא בהשלכת אבן לבאר המדיינית המייטיבה?!

בשולי הדברים אך במרכז הכובד של סוגיית הנקמה אני קוראת שוב כמה מהפסוקים הקשים בפרשת הנקמה, פסוקים בהם משה מגלה יוזמה (לא, יד-יז):

"ויקצוף משה על פקודי החיל...ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה... ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו".

אני חושבת על הילדים ונזכרת בסיפור השמדת הזכרים על ידי פרעה, הרי מזה בדיוק ניצל משה בזכות מרדנותה של בת פרעה אז איך זה שדווקא הוא מייצר שוב מנגנון להשמדת בנים זכרים? התדהמה והבהלה ממשיכות "וכל אשה יודעת איש..." האם? יכול להיות? האם הוא שלח אותם להרוג גם את ציפורה?!

אני שואלת את עצמי אם לפעמים אנחנו נוקמים דווקא בקרובים לנו? האם יכול להיות שאנשים שהצילו אותנו הפכו אותנו, על ידי ההצלה, למודעים לשבריריות ולחולשות שלנו ועל כן אנחנו רוצים לנקום בהם? האם משה, המנהיג הגדול, מתקשה להכיר בחרדת המוות שהניסה אותו לזרועותיהם המגוננות של המדיינים?

זו גם תחרות על הלב של אבא

עיון בנבכי ההיסטוריה המשפחתית שלנו מגלה שאנחנו והמדיינים בעצם אחים (בראשית כה, א-ב): "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין...". קטורה, שחז"ל מזהים אותה עם הגר ובדרך כלל מהללים את אשיותה הצנועה והנאמנה, היא האם הגדולה של מדיין, ואברהם הוא האבא. אב אחד לכולנו. האם אנחנו נוקמים במדיינים בשמה של שרה שנאבקה עם הגר על לבו של אברהם? האם תחושת הנקמה קשורה לחרדה מכך שאין מספיק מקום לכולם וכי עלינו לגזול אחד מהשני את אהבתו של אבא?

נקמה קשורה ככל הנראה לקרבה ולכן נראה לי שהצד האופטימי של הנקמה הוא שניתן לחשוב איך לתרגם את תאוות הנקמה, לתשוקה לאהבה שהייתה שם קודם ואולי יכולה לשוב.

משה חב את חייו למדיינים, הוא אהב אותם ונעזר בהם. קטורה ושרה אמנו, אהבו את אותו גבר. האם נקמה היא דרך אחרת, קשה ועצובה, להתמודד עם ההכרה שאנו תלויים אחד בשני? האם נקמה היא דרך קשה ועצובה לבטא קרבה?

ובבית המדרש של הטוקבקים

הדיון שעניין וריגש אותי במיוחד השבוע היה הדיון על משמעותה של התפילה על מה שמותר ומה שאסור לומר בה (דיוני 106 ועוד) ומבחינתי סיכמ/ה את הדברים ב' (114) ואני מצטרפת לתפילה שכתב/ה:

"וכל מי שכתב בדיון על התפילה, כתב בעצמו ... תפילה.

וכשהוא כתב, וכשהקורא קרא, אולי היה גם ממלמל...

בשפתיו

את המלים

ואומר, זו תפילתי,

אליך אלהי, עת רצון.

והנה היו המתקבצים יחד בטור

לדון על התפילה

ואגב כך התפללו כולם

במניין.

הלוא בבית מדרש מתפללים מעת לעת...

וכאן בית מדרש וירטואלי, והיתה זו תפילה וירטואלית,

וריבון עולם מקבל כל סוגי התפילות, גם תפילה וירטואלית

אמן."

תודה לך ב'.

משה ומיכל היקרים וגם זו שבחרה שלא לציין את שמה, פתחו לנו צוהר לחייהם ולהתמודדויות האישיות שלהם עם המתנות ועם האתגרים שהעניק להם אלהים. עבורי היו אלו היו שיעורים מאלפי דעת ורגש.

המחשבות על התפילה ועל הנקמה התקשרו והזכירו לי את 'קריאת שמע על המיטה' התפילה האהובה עלי מימי ילדותי. היה בתפילה הזו משהו מובן וציורי שהרגיע לי את חרדות השינה. בהקדמה לקריאת שמע, כמו רבים, אמרתי גם אני: "הריני מוחלת וסולחת לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי ... ואל יענש שום אדם בסיבתי" כך בערך אמרנו. אולי שם, במעמקי התפילה שתמיד גרמה לי לחשוב על היום שהיה ועל מערכות היחסים שהתרוצצו בו, אולי שם, במשולש השקט של הלילה, התפילה ואני, למדתי שיש מחשבות מרגיעות יותר ממחשבות על נקמה.