קרוב למושלם

הרקוויאם של ורדי זכה אתמול לביצוע דרמטי, סוער ונלהב במיוחד. לדניאל ברנבוים יש כריזמה סוחפת שמניעה את כל מאות הזמרים והנגנים באיזה טראנס מוזיקלי שוקק. בניצוחו רב הלהט נע הרקוויאם הגאוני הזה מתפילות חרישיות לרגעי טראנס דרמטי, מחיל ורעדה שקטות לתרועות אדירים. וכל המנוע המוזיקלי הזה משולהב רגש.

"לה סקאלה" בפארק. חיל ורעדה (צילומים: דודו אזולאי)

לכאורה רקוויאם (Requiem) הוא תפילת אשכבה קתולית לזכר המתים. אך רקוויאמים נכתבים, זה מאות שנים, כאתגר מוזיקלי בזכות עצמו, גם בלא הקְשר דתי. ג'וזפה ורדי, מלחינו של הרקוויאם הגאוני ששמענו אמש, היה אתיאיסט גמור ונודע באיבתו לממסד הכנסייתי באשר הוא.

כל גדולי המלחינים נמשכו לכתיבת רקוויאמים בשל הנושא האנושי הבסיסי של פרידה מהחיים, ורצונם להתמודד עם המילים הדרמטיות. אגב, הטקסט של הרקוויאם הוא לעולם קבוע. הוא נפתח ומסתיים במשפט הנצחי: "Requiem aeternam dona eis, Domine, et lux perpetua luceat eis" (מנוחת עולם הענק להם, אלוהים, ואור נצחי יזרח עליהם).

מפיאניסימו חרישי לסער מוזיקלי

ה''רקוויאם'' של ורדי הוא היצירה הלא-אופראית היחידה שורדי כתב. אך היא אינה נופלת בגרנדיוזיות הדרמטית שלה מהאופרות הגדולות שלו. ובשונה מיצירות רקוויאם רבות שנכתבו במהלך הדורות, הרקוויאם של ורדי מצטיין בדרמטיות סוערת.

מהלכים מוזיקליים רבי-עוצמה שלובים בנימות רגש דק שבדק

ורדי עצמו ניצח על הרקוויאם בהופעת הבכורה (במילאנו ב-1874), והמיסה התקבלה מיד באהדה עצומה. כמו ב"אאידה"  ובאופרות אחרות של ורדי, הוא הצליח לשלב בה מהלכים מוזיקליים כבירים ורבי-עוצמה, מצד אחד, עם נימות רגש דק שבדק. והכל ארוג בהרמוניה מלאה.

בדומה לאופרות משתמש ורדי במקהלה גדולה ובארבעת תפקידי הסולו המסורתיים. אלה האחרונים מספקים אריות  מזהירות כמו במיטב האופרות, בהן ארית הטנור בפרק השלישי ("אני נאנק כאשם, החטא מאדים את פני, רחם על המתחננים, אלוהים") וארית הסיום המדהימה "Libera me" ("גאל אותי") – אתגר עליון לכל זמרת סופרן.

המקהלה של לה סקאלה מצטיינת באחידות מלהיבה וביכולת נדירה לנוע מפיאניסימו חרישי ועד לסער מוזיקלי של ממש.

 ארבעת הסולנים - הסופרן האיטלקיה אדריאנה דמאטו, המצו-סופרן הרוסיה יקטרינה גובאנובה (שהפליאה אמש כמו גם שלשום ב"אאידה"), הטנור האיטלקי ג'וזפה פיליאנוטי וזמר הבס הגרמני הנפלא רנה פאפה - היו מצויינים.

אותי ריגש במיוחד פאפה, הבס הגדול, שניחן באיזו רכות רגשית שאינה מצויה לרב אצל זמרי בס. הוא ופיליאנוטי אינם רק זמרים גדולים אלא גם שחקנים רבי-הבעה. דמאטו הסופרן לא היתה יציבה לאורך הרקוויאם, אך הפינאלה המזהיר שלה באריה המסיימת את הרקוויאם – היתה שווה הכל.