צריבת התודעה של השר כץ

ביום חגו של צה"ל, התארחו ראשי המטה הכללי במשכנו של הנשיא. שמעון פרס, מי שכנראה לא צפה בטלוויזיה במלחמת לבנון השנייה, גרס כי "צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם". אך גם אם נקבל את הנחתו זו, הרי שעל רקע העיסוק הפוליטי המתגבר בנכבה נראה כי ההיסמכות על כוחנו הצבאי ונטישת זה התרבותי-אידיאולוגי, היא בעוכרנו.

גם עם הצבא הטוב בעולם לא תתקיים כאן מדינה ריבונית כשהמגמות הפוסט-ציוניות, ממש כמו ירי הקסאמים בעזה שהוזנח משך שמונה שנים, לא זוכות למענה. מענה שיש לבצע לא באמצעות רכישת מטוסי קרב חדשים מארה"ב אלא באמצעות הפשלת שרוולים וכניסה לעשייה ציונית תרבותית, חינוכית ותקשורתית.

היה זה מורו של פרס, דוד בן גוריון, שהשכיל לבין את כוחם של סמלים על עיצוב התודעה. השימושים שעשה בכך לא היו בהכרח סימפאטיים. לא נמצאו בתקופתו רחובות, כיכרות או אנדרטאות על שם חללי האצ"ל או הלח"י - על מנת שחלילה וחס תודעת הדור הצעיר לא תהיה חשופה לעובדה שגם הם לקחו חלק בפרויקט הקוממיות.

פעילויות כמו אלה של עמותת "זוכרות", במסגרתן מארגנים סיורים בשלל שבילים ומבהירים למטיילים את שקריותה של המפה הישראלית, שהעלימה שמות מאות ישובים פלסטיניים שקדמו לאלה הציונים, מחזירות אותי לימי הדוקטורט שלי בלונדון. הצגנו עצמנו אלה לאלה, כל מי שהגיע למטרופולין הבריטי התוסס לצורך לימודים אקדמיים. "אודי מתל אביב", הושטתי יד לעמית ללימודים והוא השיב לי "אדי מסידני עלי". אדי, המתגורר בניו יורק, מעולם לא היה בסידני עלי, גם לא אביו. רק סבו ודודו זוכרים את חוף הים המצוי כיום בשטח השיפוט של העיר הנקראת על שם חוזה הרעיון הציוני. אך מודעותו לכך שהוא מסידני עלי, זה שמה של הרצליה במפה של ארגון "זוכרות", מלמדת שעם 'חוק נכבה' או בלעדיו – היא כבר כאן. זאת בסיוע לא מבוטל של ארגונים מקומיים שאחראים לא מעט להמצאתה והפצתה, ובכוחם גם להתפרנס ממנה. ולא מדובר רק על רצון "תרבותי" לשנות שמו של ישוב. שכן שינוי השם מלמד גם על היעדר הלגיטימציה של השולט בו (מדינת ישראל) לתבוע בגבולותיו את מרותו.

בקונטקסט הזה יש לתפוס את יוזמת עִברות המפה הישראלית. אם הרצליה אינה אלא סידני עלי, אזי מה סמכותה של עיריית הרצליה? או משטרתה? או מנהל מקרקעי ישראל בהרצליה, שסידני עלי כלל לא מופיע בין רשומותיו?

המאבק על השפה, כמו המאבק על המפה, הוא מאבק על ריבונות. דוד בן גוריון ידע לדרוש מפקידי מדינה בכירים לעברת את שמם. הוא לא הסתפק בכך ששמות כמו "שרתוק" או "גרין" ייכתבו בעברית. הוא רצה שיהפכו ל-"שרת" ול-"בן גוריון". נכון, מדובר בהתערבות בוטה של אידיאולוגיה באינטימי ובפרטי ביותר. אך שם של יישוב, צומת או כביש אינם עניין אינטימי.  

אלה אתרים ריבוניים שעל השוהים בהם לכבד את מרות המדינה האחראית להם. ולמפקפקים נציע לחשוב מה יקרה אם יתקלו בפולשי קרקעות אלימים או בסוחטי דמי פרוטקשן ברמת אביב כשהם ינסו לשכנע שוטרת לשלוח ניידת לשייח מונס. התשובה תהיה, ככל הנראה, אותה התשובה שמקבל תושב עומר שמכשיר האיתוראן שלו יזהה את הג'יפ הגנוב שלו בכפר לא מוכר. "לשם", תאמר לו השוטרת, "אתה תיכנס".

מדד הריבונות שפורסם לאחרונה הציג נתונים מדאיגים לגבי מרותה של המדינה, תרבותית, ביטחונית וקרקעית, בתוך גבולות הקו הירוק. בקונטקסט הזה יש לבחון את יוזמתו של השר כץ. לא חוקים אוסרי נכבה ימנעו את תודעת הנכבה, ממש כמו שחוקי אכיפת ציון תשעה באב או הימנעות ממכירת חמץ לא משיגים את מטרתם. המעוניינים לקדם תודעה ציונית, כמו גם דתית או פולקלוריסטית, יטריחו עצמם להתערב, תרבותית, בעיצוב התודעה הישראלית. כי הקרב על השפה, הוא הקרב על התודעה, הוא הקרב על המפה והוא הקרב על הריבונות הישראלית. 

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל