סגור לרגל הפתיחה

לאחרונה תהיתי אם הרב קרליבך קיבל את שמו כי הוא נהג לקיים יחסים עם פריג'ידיות, ואחרי שסיפרתי על זה לשאשו, הוא אמר שיש סיכוי - ממש קטן - שזה יצחיק אותנו אחרי שנשתה - ממש המון - ב"הקייטנה של הלנה" מול מלון הילטון תל אביב. לא יכולתי שלא להסכים איתו, כי הוא מזרחי ואני מניח שהוא נושא סכין, אז אספנו שמונה מחברי המערכת הטובים ביותר וקבענו לשבת בערב על איזה וויסקי בקייטנה. אבל נזכרתי בזמן שבפעם האחרונה שישבנו על וויסקי נרטבו לנו המכנסיים, אז בסוף קבענו לשבת על ספסל. אגב, דווקא שאשו לא הגיע בסוף. בדיוק היה מפגש של הפנתרים השחורים.

"הקייטנה" הוא הבר השמח ביותר שנולד אי פעם עם מחלה סופנית. הסיפור הוא כזה: במשך שנים חיפשו חברי קבוצת הלנה (חבורה של אנשים) וגוסטב שפכט (איש אחד) את מקום הבילוי הלילי החדש שלהם. הם נפלו על מסבאת "הכרכרה" ברחוב הירקון, תל אביבית עם ותק של איזה 30 שנה. הבעלים הודיע להם שהם נזכרו טיפה מאוחר, כי לכבוד יומולדת ה־100 של העיר, מישהו החליט להרוס את הכרכרה ואת המלון שמעליה ולבנות במקומם מלון חדש. האדם הנורמלי היה עובר למקום הבא, אבל ההלניסטים ושפכט הם לא אנשים (עם שמות) נורמליים: הם החליטו לפתוח שם את הקייטנה של הלנה, בר עם תאריך תפוגה של חמישה חודשים. הביקור שלנו היה בתחילת יוני, כשלושה חודשים לפני משתה הסגירה שייערך בלילה האחרון של אוגוסט.

"שיט, טרמיט"

בחוץ ניצבת מרפסת ספונת עץ עם כרזת בד ענקית של "דובל", ובפנים מתגלה חדר גדול ספון עוד עץ. ממש הרבה עץ, ספוג בוויסקי שנשפך עליו מזמן והספיק להתיישן. המסך הגדול מקרין כדורגל, ובפינה צדדית יש מסך מתגלגל שעליו אפשר לשחק "גיטאר הירו" נגד המלצריות. אנחנו היינו ממליצים לא לשחק נגדן, כי הן משחקות כמו סלאש ונראות כמו מלצריות ואתה משחק כמו מייקל ג'יי פוקס ונראה מטומטם.

הזמנו כמה בקבוקי סנט ברנרדוס ושימאי, וקמרלינג התלהב מהשימאי האדומה כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא רואה מכשף דרגה 17. אהבנו מיד את גישת ה"למה חצי כשאפשר ליטר" של המקום; כלומר, חיבבנו גם את המבחר המכובד של האיילים ואת הג'ימי הנדריקסית עם החזה והתחת והחיוך שמילצרה בשולחן שלנו, אבל הכי אהבנו את זה שממליצים לך לקנות בירה מהחבית בקנקני ליטר שמחים (ליטר גולדסטאר ב־48 שקל, פאולנר ב־50, מרדסו בלגית עם קומבו צ'ייסרים ב־110). גם את ההארד ליקר - מבושמילס ועד רוסקי פלטינום - אפשר לרכוש בבקבוקים שלמים ולא בכוסות. ובדיוק כמו הקנקנים, גם הם מגיעים עם יותר צ'ופרים מהריגת מחבל בפעילות בט"ש.

אחר כך הגיע האוכל. היה שם דלי מולים מפתיע לטובה בפחות מ־50 שקל (מה, 49 זה פחות) והמבורגר משביע לטובה בעוד יותר פחות מ־50 שקל. שום דבר לכתוב עליו לעיתון, רק אוכל ברים יעיל ועשוי היטב, כמו שאוכל כזה צריך להיות. אין כאן טבח מתחכם שמעדיף שיקראו לו שף; יש כאן מחשבה על הלקוח שמעדיף שלא יקרעו לו את התחת.

למרות עונש המוות שהמקום מתנהל בצילו, בהלנה שמח כמעט בכל שלב של הערב. לפני שהמקום מתמלא, המקומיים ימליצו לכם לאכול משהו ואולי גם יזמינו אתכם לצ'ייסר ולאיזה משחק קצר מול המלצרית, שתפתח לכם את התחת רק קצת יותר ממה שהייתם רוצים, הממ, בעצם לא חשוב. לקראת 22:30, כשכבר תהיו מבוסמים, תרימו את הראש ותגלו שהמקום התמלא בקהל הכי מגוון שנתקלנו בו מאז ההפגנה להעברת התוכנית של ליאור שליין לארבע בבוקר.

אחרי ששתינו המון והשתנו המון וליקקנו המון למלצרית, בהחלט לא במקומות הנכונים, ג' שפרוט הצהיר שזה מקום אמיתי. שכל העץ הכהה והמוכתם נראה באמת למוד קרבות־בר, לא סתם קיטש זול. אפילו המקרן והטלוויזיה - והגיטאר

 הירו וה־Wii, ומשחקי הלוח האלה עם החכה והדגים שאתה אמור לתפוס ואין שום סיכוי שתעשה את זה כשאתה שיכור - הכל מרגיש נכון ובמקום. הכל חוץ מדבר אחד, שנפלט מהרמקולים כקיא של גרפיקאית (עזבו, סיפור ארוך ודוחה): המוזיקה. שילוב של גרוע ולא מתאים, שהוא הריג'קט היחיד שלנו. למעשה זה גרם לנו לרצות לתלות את הדי.ג'יי לצלילי "תלה את הדי.ג'יי", אבל הוא לא השמיע את השיר הזה, וגם ככה היינו כבר מספיק שתויים בשביל לא באמת לשים זין.

מה שלא מסתדר פה זה הדיווח של שאשו, שהיה בקייטנה שבוע וחצי לפנינו ואמר שהוא רצה לנשק את הדי.ג'יי. זה אומר שלפחות אחד משני הדברים הבאים נכון:

1. במקרה הגענו למשמרת של די.ג'יי מחורבן.

2. שאשו הומו. אני מוכן להישבע בנוכחות נוטריון ונוטרייה שפעם נכנסתי לאוטו שלו והוא בדיוק שמע את When I Think About You I Touch Myself, ואני לא מדבר על הגירסה של אבי ביטר.

בסופו של הלילה נמסנו החוצה אל הרחוב כדי לעצור מונית שתשמח לקחת כמה שיכורים עולצים לגבעתיים דרך נתניה. גילגלנו סיגריה כדי להירגע וחשבנו: חייבים לכתוב משהו על המקום הזה. יש בו קסם מסוים.

• הקייטנה של הלנה, הירקון 216 תל אביב, 5241703־03. פתוח כל יום מ־20:00 עד אחרון הלקוחות, שבת החל מאחה"צ. משתה סגירה: 31.8.2009
  

לאגר בעומר

טעמנו Aecht Schlenkerla Marzen, בירה כל כך מעושנת שקשה להחליט מה יותר מאתגר: לשתות אותה או לבטא את השם שלה

שמעתם פעם על בירות מעושנות? אני לא מתכוון לבירות כבדות סטנדרטיות עם רמזים לעשן שניתן לחוש בהם עם מעט דמיון וטיפת פלצנות: אני מתכוון לבירות שעושנו עד כדי כך שצריך שלוש לגימות בשביל להרגיש במשהו מעבר לפיח. אז יש סגנון כזה, והוא נקרא ראוכביר.

הלתת בראוכביר מיובש מעל אש פתוחה, סופח את העשן ומשמר אותו בנוזל. מדובר במסורת עתיקה כמו הבירה עצמה, ועד תחילת המאה ה־19 בושלה בשיטה הזאת כמות רצינית של בירות ברחבי העולם. רק במהפכה התעשייתית

 החלה לדעוך הלהבה מתחת לבירות המעושנות, והיום יש מעט מאוד מבשלות ששומרות על הגחלת. טוב, אני אפסיק עם זה.

את הראוכביר המפורסמת ביותר מייצרת מבשלת שלנקרלה הגרמנית, וישראל הצטרפה לאחרונה לקבוצה מצומצמת של מדינות שמייבאות את הבירה שלה. השם, אגב, הוא עיוות של המילה "מתנדנד" בגרמנית. מדובר במחווה לבעלים המקורי של המבשלה, שצלע את דרכו כל הדרך לבירה עם דמותו הצולעת עליה.

אלינו הגיעה מתנדנדת הדגל, ה־Aecht Schlenkerla Marzen, וברגע שפתחנו אותה תהינו אם מישהו בחדר שרף ספר. היא לא סתם מדיפה פיח: היא מריחה בדיוק כמו ל"ג בעומר. בערה של עצים, נייר, תפוחי אדמה ובובה של ערפאת. הניחוח הרבה יותר אינטנסיבי מהטעם, אבל כשמתרגלים לקומזיץ בפה מתגלה לאגר מעולה עם גוף קל מהצפוי, ומרירות שפורצת מעבר לתחושת הסיגר. המתאמצים יבחינו במתיקות שנותרה בלתת, אבל כמעט כל מי שלקח שלוק חשב שחסרה לה עוד קצת מתיקות בסיום. מספרים שאפשר גם לבשל איתה מנות מיוחדות ומעניינות, אבל לא בדקתי, כי אני עדיין מתקשה לבשל מנות רגילות ומשעממות.

מעבר להעדפות אישיות, ציון הוגן למשקה חייב להתחשב בסגנון שלו. אבל לפני השלנקרלה שתיתי רק בירה מעושנת נדירה אחת, כך שכמעט בלתי אפשרי לתת לה ציון הוגן. מי שיתחבר אליה יתאהב בה לנצח, ומי שלא, ממש לא. אני התאהבתי, אבל גיליתי שמדובר באהבה קשה. אני לא מסוגל לראות אותה כל יום; היא עושה לי טוב אולי פעם או פעמיים בחודש. אבל אז, ללילה אחד, יש שם תשוקה בוערת.

• Aecht Schlenkerla Marzen, 81־20 שקל לבקבוק 500 מ"ל. להשיג ב"בירדי: המרכז הישראלי לבירה", היסוד 4 תל אביב (6822978־03), ב"טמפל בר" גלילות וחיפה, חנויות וברים נבחרים, ובקרוב ברשתות דרך היין וטיב טעם
  

אפשר לראות את דמשק פעמיים

טעמנו בירות של מבשלת הגולן, ועלה לנו רעיון גאוני לפריצת דרך במו"מ עם סוריה. אבל שכחנו אותו

במוסף האלכוהול שצורף לגיליון יוני ערכנו טעימת לאגרים. לפני כמה ימים החלה השכרות לפוג, והבחנו בבקבוקים שנשלחו אלינו מ"מבשלת הגולן" - נחשו מאיפה היא בארץ - אבל נחתו רק אחרי הערב המדובר. היו שם כמה בקבוקי "בזלת" (דופלבוק מעניין עם שמונה אחוזי אלכוהול), "הגולן" (לאגר מינכן כהה עם 5.4 אחוזי אלכוהול, מעט גוף ומעט מאוד ראש קצף) ו"העמק" - החביבה עלינו

 מבין השלוש, ובירה שכנראה היתה מגיעה למקום מכובד בטעימה ההיא. כאן מדובר בלאגר בהיר, מריר לעילא, אבל עדיין מרענן ומאוד פירותי. אלכוהול: 4.8 אחוז.

כל הבירות של המבשלה משתמשות במים מורתחים מהסלוקיה (אותו מעיין ש"מי עדן" נשאבים ממנו). הן לא מסוננות ולא מפוסטרות וגם לא מותססות בשנית, מה שמעמיד את חיי המדף שלהן על בערך חודש וחצי. מיטיבי לכת וכבד יכולים לבקר במבשלה ובבר הצמוד לה, שם אפשר למצוא גם בירת חיטה בשם "הגליל", שלא טעמנו בעצמנו, אבל יש הטוענים שדווקא היא המשובחת במשפחה.

מספרים שהכל התחיל עם גרמני בעל שם מסובך שרקח את כל המתכונים ותיפעל את הבישול, אבל לאחרונה החליף אותו מקומי בעל השם הפשוט מוטי בר. לאט לאט מצטברים כאן לא מעט אנשים שיודעים להכין יופי של בירה. 

• בירת העמק, להשיג במבשלת הגולן (מתחם קסם הגולן, קצרין, 6961311־04) ובקרוב בנקודות מכירה נוספות