שטופי זימה

מילים דביליות, הורמונים צעירים ומנגינות מרקידות. תכירו את להקת "הקרטל" שהוציאה אלבום בכורה קיצי וקליל בשם "זימה", וגרמה לתימורה לסינגר לקפץ

הנה אלבום קיץ טיפוסי, שמוכיח שלקלילות מותר וכדאי להיות מושקעת. "זימה", אלבום הבכורה של להקת "הקרטל", מוכיח שאפשר לחדש גם בז'אנר לא חדש: פופ קופצני, נדיב באלקטרוניקה. טביעות אצבעות (הרגליים) של ההרכב המרקיד ניכרות באווירת השובבות שלהם, כזו שמודעת לעצמה, בלי לקחת את עצמה ברצינות.

כבר בשיר הפותח, "לשים לך דיסק", הם קורצים למתחרים שלהם וממליצים על עצמם בתור "מעבירי זמן" יעילים: "רציתי לשים לך דיסק, ואת אוהבת עברית. אולי נשמע את אלה עם הדיסקו, אולי היפ-הופ פוליטי... יש לי רעיון מצוין, יעביר לנו טוב את הזמן, ה-ה-ה-הקרטל".

"הקרטל". חבורה מוזיקלית קומפקטית ויעילה (צילום: פיני סילוק)

זוהי חבורה מוזיקלית קומפקטית ויעילה: יונתן גלילה (גיטרה) ויקיר בן-טוב (קלידים) הם הסולנים שכתבו, הלחינו, הפיקו ועיבדו. איתם מנגנים טל רונן בתופים ובקולות ודני שניידרמן בבאס. בלי הקישוטים הכה נפוצים באחרונה של כלי מיתר וכלי נשיפה, הם מוכיחים שכדי ליצור צליל עשיר מספיקים רק שליטה טובה בכלים הבסיסיים, נגינה ברמה גבוהה וגרוב עסיסי.

אמנם רוב הלחנים שלהם מעט יבשושיים, אבל הם מפצים בעיבודים מצוינים ומרעננים, שבין השאר משתמשים במוטיבים מוזיקליים חוזרים, נחמדים ונדבקים במובן המרקיד של המילה. הם אוהבים לשחק בקולם, מדקיקים אותו בהיתוליות, מעבים ומחצינים באופן האידיאלי למילים שלהם, שהן דביליות במתכוון אבל משובצות בדמיון כמו: "סיפרה לי שברחה מקיפודים מגודלים, ולא, היא לא הרגישה את הרגליים", ("רוקדת עם כולם"). למרות רוח השטות שבאלבום, פה ושם מבצבצים קטעים אינסטרומנטליים רציניים כמו בסיום השיר המשעשע "הכל יכול".

חפשו את הרצועה הנסתרת

האלבום כמתפרש משמו ברובו גדוש הורמונים צעירים, מטופשים, נוטפי הומור ושמחה. גם כשהם שרים: "אני יוצא היום מכאן לבד", הם לא נשמעים אומללים.

בין הטקסטים המקוריים, בולט החידוש שלהם ל"אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין (בלחן של מיקי גבריאלוב). ההברקה: הניגוד בין המילים שמתארות את הפעילויות ההרפתקניות שבחוץ, שהם מנגנים דווקא בכובד מנומנם, לעומת הנגינה המגניבה-פרועה שלהם שמלווה את הפזמון הביתי ה"מרובע". בכלל, חברי הקרטל שופעים יצירתיות, החל מהתחפושות שלהם בעטיפה, דרך הצילומים הישנים בחוברת של ישראלים רוקדים הורה ועד לרצועה הנסתרת המצחיקה.

ולסיום, עם כל המעלות המוכחות של הקרטל, הבעיה בסגנון שהם משתייכים

אליו היא שקל למחזר אותו וקשה לחדש בו. האם בעתיד הם יחזרו על עצמם או ילכו לכיוונים אחרים שחלקם כבר נרמזים באלבום הזה? מוזיקלית זה ניכר למשל ב"בנאדם אחר" – רצועה אינסטרומנטלית קצרה שכולה אלקטרוניות מהורהרת ואפלולית; מילולית – בתיאור מסקרן כמו בשיר "לא בנאדם": "בבקרים כשכל האנשים יוצאים לשגרה, תוכניות יושבות במגירה".

עד שהם יוציאו אותן לאור, חברי הקרטל פונים בשיר האחרון, "סוף כל סוף הדרכים", לבחורה מהשיר הראשון, זאת שהמליצו לה להקשיב להם. "כשאת שומעת את השיר", הם מבקשים בצדק, "אל תשכחי להגביר".