תנו לדג לשיר שוב

גל מקרי או לא מקרי של ספרות סקנדינבית חדר למחזור הדם שלנו. ההוצאות מנסות לברור מבין הקולות העכשוויים (בטח ירידי ספרים בסקנדינביה זה משהו מופלא, במיוחד בקיץ) ולעתים חוזרות קצת אחורה.

הקהל המקומי מגיב להם טוב. אנחנו הרי מפנטזים על שכנים סקנדינביים, זה סוג של נגטיב סטריאוטיפי לים תיכוני המצוי, כי הים תמיד אותו ים, והערבים אותם ערבים, אפילו פחות מזה.

איסלנד. לקמבק את לכסנס (צילום: דוד שטיינברג)

בכל זאת, אם הקהל הישראלי בשל לאיכות סקנדינבית, הגיע הזמן להביא לו שוב את הלדור לכסנס, הסופר האיסלנדי זוכה פרס נובל. בשנות ה-70 תורגמו בהוצאת "עם עובד" שתי יצירות המופת שלו: "גם הדג ישיר" ו"תחנת האטום". בקצב שכאן נוהגים "לעדכן" ו"לרענן" קלאסיקות אחרות כמו וירג'יניה וולף או טרומן קפוטה (ולא ברור עבור מי בדיוק, אבל זה עובד, וגם מוכר לא רע), יש מקום "לעדכן" ו"לרענן" גם את לכסנס.

יותר מ-30 שנה, הספרים התרפטו והצהיבו, העברית התרפטה והצהיבה, וחוץ מאשר בכמה חנויות יד שניה אפלוליות עם תחושת שליחות ורווחיות מועטה, הנוכחות של לכסנס על המדפים היא כצפוי, אפסית. דבר לא יפנה ממקומם את גרישם או קובן החדשים.

סיפורה של הספרות האיסלנדית אינו רחב יריעה מבחינת גודש. בסך הכל גרים באי הקר פחות מחצי מיליון אנשים, ביניהם כמובן ביורק. שירי האדה נכתבו בין 900 ל-1050 ועוסקים בחיי הגיבורים והאלים הנורדים, אבל מעבר לכך חלה התעוררות מסוימת בתחילת המאה ה-19, עם סופרים בלי שמות, עם סיומת סן או סון שלא נשמע עליהם בחיים, וכמה סופרים שנחשבים לא רעים בכלל, שהנצו במאה ה-20. לכסנס כמובן הוא המשמעותי ביותר.

רק שוטה לא יהפך לסוציאליסט

כמו רבים אחרים, שהות של כמה שנים בארצות הברית, הדיס-אוטופיה הקפיטליסטית הגדולה, גרמו לו להיאחז בסוציאליזם אחיזה מהודקת, ואף לצאת במנטרה שתיחקק היטב בין מימרותיו וכתביו: "בתנאים האמריקאים, רק שוטה לא יהפוך לסוציאליסט".

ביצירה של לכסנס אין יותר מדי מטענים סטריאוטיפיים. אמנם הנוף הוא איסלנדי, אבל לא מדובר בסיפורים קפואים בקרח, על איכרים או דייגים, ואיזה התפתחות דרמטית צוננת וקלה שהופכת לרומן מהודק, ראוי ומהוקצע, שיכול להתרחש גם בכפר אסקימוסי או על הירח.

וזה אולי סוד כוחו. הוא מביא עמו המון רבדים, אם בחירת דמויות שהן יוצאות דופן, ומתעופפות להן מחוץ לקונפורמיות כמו פרפרים, אם במין מודרניות ריאליסטית, שעדיין נושאת בחובה את הארומה האיסלנדית, מבעד לכל יצור בן הזמן אנחנו חשים וקוראים על יצורי הסאגות המיתולוגיים.

כמו כן, לכסנס יכול לבקר בחריפות את מערכת הצינורות הפיננסית הבזויה של העולם המערבי, את היחסים בין

היישות הזו שנקראת בנק לבין האדם הזקוק לנשמה, ולעשות זאת בצורה מלבבת ולפעמים גם קומית.

אבל הדבר המהותי שעולה מכל הדברים הללו, ובכלל, הוא שלכסנס נושא בחובו הרבה יותר איכויות ורלבנטיות מכל מיני סופרים סקנדינביים (שחלקם לא רעים בכלל) שמודפסים כאן, ואם הוצאת "עם עובד" עדיין מחזיקה בזכויות התרגום (סביר להניח שכן), הגיע העת להכיר אותו לקהל חדש.

ואם לא את שתי יצירות המופת הללו, שהיו האחרונות שפרסם, אפשר לנבור עוד בנבכי יצירתו. ברזומה שלו עוד עשרה ספרים (אחד מהם הוא טרילוגיה בשם "הפעמון של איסלנד"). מי יודע, בקיץ הבא אולי הקהל הישראלי כבר יתעייף מהסקנדינבים. אגב, ב-1963 לכסנס ביקר בישראל כאורח הממשלה. המסרים שלו הסתדרו היטב עם מפא"י.