ט' באב חשוב לישראל. אז למה מתעלמים ממנו?

הנאום הקולח של האיש המגמגם

ספר דברים מוקדש כולו לנאום הסיכום והפרידה של משה. חלקים מספר דברים חוזרים (בצורה כזו או אחרת) על הוראות וסיפורים מהעבר וחלקים גדולים מציעים הלכות חדשות.

ספר שלם, חמישית מהתורה, הוא נאום פרידה. האיש שבראשית דרכו טען (שמות ד, י): "לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" מסיים את חייו בנאום רהוט וארוך מאין כמוהו. איזה אומץ, איזו צמיחה אישית של מנהיג ואיזו סגירת מעגל מפוארת. המסע במדבר הוא לא רק מסע גיאוגרפי, הוא אוסף של סיפורי מסע אישיים ולאומיים. גם המנהיג שלנו עובר מסע אישי מורכב – הוא מגלה שהוא יודע לדבר, הוא מגלה שיש לו כריזמה ושהוא יודע לנהיג, יחד עם זאת הוא מגלה שלכריזמה ולכושר ההנהגה שלו יש גבולות ושהעם המעריץ גם מסוגל לתקוף אותו באלימות רבה, והוא כמובן גם מגלה "שאין אדם נפטר מהעולם וחצי תאוותו בידו", הוא מגלה שהוא יאלץ למות בלי לראות את חלום חייו מתגשם.

משה הוא אדם אמיץ וצומח ובה בעת הוא גם דמות טרגית שלא מממשת את חלום חייה. המשה הזה הוא אנחנו.

ט' באב ופרשת השבוע

בשבוע הקרוב חל ט' באב, יום אבל על החורבן הכפול – חורבן בית המקדש הראשון והשני. החיים בארץ ישראל, על פי התפיסה המקראית, אינם מובנים מאליהם. ארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל היא שייכת לאלהים והיא ניתנת לעם ישראל (או לכל עם אחר) כגמול על מעשים. הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לפסוקים הראשונים בפרשה שלנו מבהיר מגמה זו בנאומו של משה:

"וזה רעיון היסוד של החלק הראשון של נאומי הפתיחה האלה (א, ו עד ג, כב): מגמתו להחדיר בעם את האמונה – על יסוד הנסיונות שעברו עליו – שלא בחיל ולא בכוח ינצח ישראל את העמים ויכבוש את ארצם, אלא רק בנאמנות לה' ובעשיית רצונו; והשמיעה בקול ה' – שהיא תפקידנו היחיד בעתות שלום – די בה גם בעיתות מלחמה כדי לגבור על כל הכוחות המתנגדים. אם נשמע בקול ה', עשה נעשה וגם נוכל; ואם לא נשמע בקולו, לא נוכל לעשות דבר. לא כעם הכוח וגבורת המלחמה, אלא כעם תורת המוסר האלוהי ילך ישראל בדרכו ההיסטורית בקרב העמים. בדרכו זו גם נצחון ישראל וגם תבוסתו מעידים על העובדה הזאת, הקוראת תיגר על כל שאר התפתחויות העמים".

השאלה הפתוחה לדיון היא כמובן מהו רצון ה', מהי תורת המוסר האלהית? כל אדם וכל פלג בעם יפרשו את התביעות הדתיות-מוסריות לשיטתם, ויחד עם זאת נדמה לי כי רבים יסכימו לעצם הקביעה המפתיעה אולי, ש'מפני חטאינו גלינו מארצינו' ועל כן מובן שיש קשר בין ההתנהגות המוסרית לבין יכולת הקיום שלנו בארץ הזו.

למה הזניחה החברה הישראלית את ט' באב?

העובדה שהחברה הישראלית כמעט לא מציינת את ימי האבל על חורבן בית המקדש היא לא רק מוזרה, היא גם ובעיקר מסוכנת. אפשר היה לכתוב על הבחירה הזו ספר שלם ואפילו אנציקלופדיה ובכל זאת אסתכן בשטחיות הבלתי נמנעת ואנסה לתמצת את מגילת השיכחה של ימי החורבן.

הציונות, בבקשה לבנות לעצמה נרטיב היסטורי-לאומי שיהלום את העולם היהודי שהיא קוממה בחרה להאדיר סיפורים ודמויות היסטוריות מסוימים ולהחריש אחרים. אין בזה חידוש ואין בדברי ביקורת, בניית נרטיב היא חלק

חשוב בעיצוב פסיכולוגיה אישית ולאומית. העם היהודי עשה זאת פעמים רבות קודם. הפעם קמו להם החשמונאים, בר-כוכבא וקנאי מצדה ותפסו את מקומם במרכז הסיפור ההיסטורי הנלמד במערכת החינוך המממלכתית של מדינת ישראל, ועמם זכו לעדנה גם החגים המתאימים לסיפורי האדמה וגבורת המלחמה: חנוכה, ל"ג בעומר וט"ו בשבט. הנה גם אנו עם ככל העמים: יש לנו היסטוריה של ניצחונות צבאיים, יש לנו מצביאים מפוארים. אנחנו, הציונים, לא רק מורדים אלא גם ממשיכי מסורת קרבית מפוארת.

לצד האדרת נצחונות החשמונאים (ובנייה חסרת שחר של דמותו הפלאית, המנצחת! והמייטיבה של בר כוכבא "כל העם אהב אותו הוא היה גיבור..." זוכרים את השיר מימי הגן?) וכחלק מאותה מגמה, החרישה מערכת החינוך הממלכתית את ימי האבל על החורבן, ימים מרכזיים בהווייה היהודית גלותית. למרבה האירוניה עזר לכך גם לוח החופשות שכן חל תשעה באב, יום האבל המרכזי על חורבן שני בתי המקדש, בחופש הגדול. כך גם גורלו של יז בתמוז. נותרנו עם יום אבל מרכזי שלישי, עשרה בטבת, שאליו הייתה יכולה מערכת החינוך הממלכתית לרכז תשומת לב, אבל היא בחרה שלא.

הציבור הדתי סירב לציין את יום השואה בחודש הגאולה, חודש ניסן, ועל כן קבעה הרבנות הראשית את יום י' בטבת גם כיום האבל על היהודים שנרצחו בשואה. כך חברה הציונות הדתית, אולי מבלי משים, למגמה הציונית הכללית של הכחשת הכשלונות הצבאיים בעברנו. קשירת י' בטבת לאסונות הגולה ולא לחורבן בא"י ממשיכה את הטענה (לה חוברים גם מסעות הנוער לפולין) שסכנה קיומית אורבת לעם היהודי רק בגולה. הפיכתו של י' בטבת ליום הקדיש הכללי על אסונות שאירעו בגולה, מפקיעה את הדיון מסוגיית הכשלון הצבאי והאפשרות לאבדן הבית השלישי, ו'מגייסת' את יום האבל היחיד אליו יכולה להתייחס מערכת החינוך, להצדקת הציונות, למאבק בגולה ולהמשך הכחשת החורבן האפשרי בארץ הזו.

ה' תמיד עוזר ליהודים?

כמה מהאחיינים שלי לומדים בזרם החינוך החרד"לי, באחד מחגי חנוכה שמעתי אותם מפזמים: "... באמת אתם רבים ואנחנו מעטים אבל ה' תמיד עוזר ליהודים". אז זהו, אחייני היקרים, זה לא לגמרי מדויק.... כמה ממאבקי עצמאות שלנו "המעטים הצדיקים" הסתיימו דווקא בנצחונם של ה"רבים'" ה"לא יהודים". מכמה מלחמות יצאו יהודים טובים ויראי שמיים שותתי דם. זה קרה בגלות ישראל, זה קרה בחורבן הראשון, במרד הגדול, במרד בר-כוכבא ובעוד כמה הזדמנויות... אנחנו רק לא טורחים להזכיר את זה לעצמינו.

ולמה חשוב שהחברה הישראלית תציין את ט' באב?

לא, אני לא אבלה על חורבן בתי המקדש ובוודאי שלא מייחלת לבנית בית המקדש השלישי. מבחינתי אלו לא מטרות ימי האבל על החורבן. חשיבות שיבוצם של ימי האבל על החורבן בלוח השנה הישראלי היא על מנת שנזכיר לעצמינו, את שאנחנו כל כך מבקשים לשכוח, שכמה וכמה פעמים איבדנו את הריבונות על הארץ הזו, ושזחיחות דעת ויהירות הן מהכלים הטובים והבדוקים ביותר לכשלונות לאומיים, ושנזכור תמיד שיש קשר בין התנהגות מוסרית לזכות לעצמאות לאומית (וזו לא רק טענה דתית זו טענה חברתית-מוסרית).

משה, המנהיג הגדול, נבנה גם מהגמגום שלו ואנחנו צריכים להיבנות גם מהמפלות שלנו. מי שמכחיש את האנושיות שלו, את יכולתו להכשל, הוא אדם יהיר ומסוכן (והוא גם במידה רבה מוג לב הפוחד להביט על החולשות שלו) כל כך הרבה פעמים איבדנו את העצמאות שלנו, כל כך הרבה פעמים ניהלנו מלחמות יהירות ומיותרות. נדמה לי שכדאי לנו לזכור את זה...

ובבית המדרש של הטוקבקים

ל-ynet יהדות יש הרבה קוראים ואף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא... השבוע נסעתי עם משה, נהג מונית ירושלמי, איש יקר עם הרבה סקרנות ושמחת חיים. פתאום, בהפתעה מוחלטת הוא אמר לי: "שמח אצלכם בטור, מה?!" ובלי למצמץ או להתנצל הוא הוסיף: "אבל אל תדאגי, אני לא קורא את הטור אני קורא רק את הטוקבקים, זה משהו החבר'ה האלה, כמה שהם יודעים". אמרתי לו שגם אני נוהגת כמוהו. וכיוון שכך הפעם אני ממליצה במיוחד על הדיון והסיפורים האישיים של 'בליניק', 'שרית' ו'מישהו' (77) שדיברו על הטוב שבלימוד תורה ועל השיקולים וההעדפות שלהם בלימוד. תודה על גילוי התורה והלב.

וזה יקרה בשבוע הבא: 'אושר ועושר' (בלבי אני קוראת לך 'אושר ואושר') ו'מאחורי הסורגים' (וגם לך יש לי בלב שם הרבה יותר חופשי) יובילו את בית המדרש, ואני אשב באגף שמשה הנהג קורא.

שבת שלום