אנחנו מוחקים את הילדים - ואז רוצחים אותם
בחברה שבה ילדים כבר מזמן הפכו למטרד - מה הפלא שהשלב הבא הוא להתחיל לרצוח אותם, קובע הפסיכולוג גיל ונטורה וקורא להורים להפסיק לדחוק את הילדים לשוליים, לפני שתופיע נועה גולדרינג או רוז פיזם הבאה
הודיה קדם. רוז פיזם, והרכש החדש לנבחרת חלומות הזוועה – נועה גולדרינג. יהי זכרן ברוך. בינתיים, בבית חולים בירושלים, ילד קטן חוזר לאכול ולהעלות במשקל. הוא ניצל, פיזית, אבל אל תניחו את כספכם על כך שבריאותו הנפשית לא נצטלקה לבלי שוב.
יש לי עט קלה ופה גדול, ובכל זאת התאפקתי מלכתוב על פרשת ההרעבה. עכשיו כבר אי אפשר. למה? לא יודע. תחושת בטן. האסון בבצרה עוד לא מספק פרטים מלאים, אבל אני די משוכנע בחפותה של נועה. הזעזוע המיידי הוא רק רעש שמפריע לי לראות מגמה עמוקה, שרצח הילדים הוא רק מרכיב אחד שלה – לא המרכיב היחידי, ולא המרכיב הראשוני.
למה אני מתכוון? כל רצח מכוון של אדם בידי אדם מתאפשר, לעניות דעתי, עקב תקלה רגשית חמורה בנפשו של הרוצח. לעיתים מדובר בתקלה מתמשכת, ממש דפוס אישיותי, ולעיתים מדובר באובדן רגעי של שיקול דעת. רצח של ילד לוקח את הזוועה צעד אחד קדימה. כאשר הנרצח הוא אדם מבוגר, הוא עוד יכול להיתפס כאיום ממשי, או שהוא מסוגל להוות יריב מעורר כעס עד אובדן פרופורציות. כאשר מקפדים את פתיל חייו של ילד, מדובר כמעט תמיד בסרט בלהות שמתרחש בלעדית בראשו של הרוצח. לילד האמיתי אין ממש קשר לתהליך הזה.
אבל, על מנת להשלים את התהליך המזוויע הזה, הרוצח הפוטנציאלי חייב לבטל את קיומו של הילד כיצור אנושי מלא ובעל תחושות, שאיפות, מצוקות ורצונות. הוא חייב לרוקן אותו מתוכן כדי להשליך עליו את כל החרא שלו. הילד הופך לאבן נגף בדרך לניהול קשר רומנטי תקין, למייצג של בת הזוג המסרסת, או לסתם זמזום מעצבן שמפריע את מנוחת הצהריים.
אבל, לא זו הטענה הפרובוקטיבית ביותר שלי. אני סבור שהאקטים החריגים הללו (וסטטיסטית – הם חריגים!) הם רק המשך קיצוני למגמה מודרנית, נתמכת ומתודלקת במוטיבציות כלכליות, שרואה בגידול ילדים מטרד הכרחי במקרה הטוב, וסתם מטרד במקרה הרע. הילדים המנוולים הללו, הם הם אלו שמפריעים להורים לעבוד ולייצר, וגרוע מכך, הם אלו שמפריעים להורים לצרוך.
קיומם של הילדים מתקבל בברכה ע"י החברה אך ורק כשהם צרכנים או מעודדי צריכה פוטנציאליים. כך לדוגמה, כל מתחם קניות ובילויים חפץ חיים יציע מגוון של דרכי העסקה לזאטוטים, אבל מאידך, כל עסק שרוצה למצב עצמו יוקרתית בתחום המזון, הנופש או האופנה יגיב בכתף קרה לנוכחות של זאטוט, או אף יוציא תקנה מפורשת האוסרת על נוכחות בני אנוש מתחת גיל מסוים במתחם שלו. הצרה היא שאי אפשר לראות בילדינו גאדג'ט שמתאים או לא מתאים לסביבה מסוימת. נרצה בכך או לא – הם פשוט קיימים (וכן, הם יעשו הרבה רעש ובלאגן).
הוסיפו לכך את הטרנד (שנמשך כעשרים שנה לפחות) של הדגשת ה"אני". מסרים סמויים וגלויים משדרים לנו השכם והערב – התמד בעצמך. מצא את האור שלך. פנק את עצמך. בחר את חבילת הבידור המותאמת לך. הגשם את עצמך. אל תתפשר על פחות מהטוב ביותר עבורך. החלף סדרתית בני זוג עד שתמצא את התואם הרוחני שלך. תיהנה.
התודעה שלנו, שבעבר היתה תודעה קולקטיבית, תודעה של קבוצה, כבר מזמן חדלה מלשתף פעולה. היא דואגת רק לעצמה. אתמול שמתי קצוץ על השכן שלי. היום אני לא סופר את אשתי – ומחר? יום חדש, והפתעות בחיקו.
הורים טובים – ועדיין, רוב מכריע של ההורים בארץ הקודש הם הורים טובים – יודעים בתוך תוכם מהו המגן הטוב ביותר נגד פריקת היצרים הזו. שמו פשוט. הוא נקרא "השקעה בילד". לא, ציניקנים שביניכם, אין הכוונה להשקעה דולרית, שקלית או להענקת מיטלטלין שווי ערך כסף (להלן "צעצועים"). הכוונה לכך שהורה טוב משקיע בילד שני דברים: זמן ומאמץ. במילים פשוטות, הורה סטנדרטי מוכן לספוג תסכולים למען הילד שלו, בין אם מדובר בלצפות יחד איתו בתכנית שמעניינת אותו כקליפת השום, ובין אם הדברים אמורים בשיטוט מיוזע ומלוכלך בתוככי גינת משחקים עתירת חול.
בכל דקה כזו ההורה הופך יותר ויותר מושקע רגשית בילד. איני רומז, חלילה, שהכל דבש במשפחה הישראלית: אתה כועס, מתעצבן, מאוכזב, מעניש, אבל כל אלה הם תוצרי לוואי חיוביים של עובדה אחת קדושה – אתה מעורב בקשר עם אדם קטן שמאוד אכפת לך ממנו.
פתאום שמתי לב לכך שברוב מכריע של מקרי הרצח האחרונים הקורבן והרוצח באו ממינים הפוכים זה לזה. כמה מביש, אבל חייבים להסביר: אנחנו נוטים להזדהות יותר עם בן המין שלנו, ולהשליך רגשות טעונים וצדדים שליליים שלנו על בן המין הנגדי (שימו לב שיחסי חברים הם כמעט תמיד פחות טעונים מיחסים זוגיים). מצד שני, רובנו הנורמלי בוחר לו אנשים מבוגרים כאובייקטי ההשלכה שלו. לא צריך להיות גאון גדול או איש מקצוע כדי להבין שמי שתופס ילד קטן כאיום פוטנציאלי הוא באמת, אבל באמת, דפוק ללא תקנה.
הזעזוע הנורא יחלוף לו. כך דרכו של עולם. תוכלו לדחוק אותו לשולי ההכרה שלכם. זה בסדר. רק אל תדחקו את הילדים לשוליים אף פעם. מגיע להם מקום של כבוד בתקציב תשומת הלב שלנו. שלא נדע עוד צער.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
