שנאה אחים, שנאה

אני שונא משמע אני אדם/ נאוה סמל

מעשייה עממית מספרת על שני יהודים שנדרשו לשאלה מהי שנאת חינם. פלוני הסביר לאלמוני: "נניח שהגיעה לאוזניך השמועה שזכיתי ב-10,000 שקל - מיד אתה מתמלא שנאה כלפי. אבל האמת היא שזכיתי רק בחצי מהסכום, כלומר ב-5,000, והנה אתה שונא אותי שנאת חינם".

אלא שלסבתא שלי היו כל הסיבות המוצדקות לשנוא את בעלה, שנטש אותה עם תינוק בן שישה חודשים ונעלם לו בניו-יורק. לו אני בנעליה, לא זו בלבד שהייתי שוברת שיאים של שנאה, הייתי גם זוממת נקמות שהשטן לא ברא. אלא שגבול דק מפריד בין שנאה לאהבה, ושתיהן, כידוע, מעבירות אדם על דעתו, ולכן כששב סבא הגרוש לחייה של סבתא מקץ ארבעה עשורי פרידה והציע לה נישואים בשנית, למרבה ההפתעה, היא הסכימה. אחת מהשתיים - או שהשנאה אצלה התחלפה באהבה, או שהיתה זו באמת נקמתה האולטימטיבית.

למרות הפוטנציאל הנקמני שלי, את גֶן השנאה סבתא לא הורישה לי, וגם כשהוא מזדקר בתוכי, דַי בארשת של כלבלב יתום ובבקשת מחילה נרצעת כדי שהשנוא יאבד מיד את מעמדו. מי שלא רוצה לשנוא שיתרחק מאנשים, אמר ז'אן ז'אק רוסו - פילוסוף לא סימפטי במיוחד עם מעגל לא קטן של שונאים, ואילו המשורר לורד ביירון היה משוכנע שהשנאה היא ההנאה הגדולה ביותר שיש. איש איש ותענוגותיו.

מה שברור הוא שהשורש ש.נ.א מכיל בהיפוך את א.נ.ש, ואולי זו תמצית ההיגיון בשיגעון - שנאה, מה לעשות, היא אבן יסוד אנושית, ואולי מי שבצלמו נבראנו סובל אף הוא ממנה. אני זוכרת את עצמי כילדה משחקת ב"שנאה, קנאה, אהבה, ידידות", מוֹלֶקֶת עלֵי כותרת של ורד ותוהה מה ייפול בחלקי.

• נאוה סמל היא סופרת ומחזאית. באחרונה ראה אור ספרה "חתונה אוסטרלית" בהוצאת עם עובד.
  

אין שנאת חינם. יש אהבת חינם - אתה אוהב מישהו, ולא יודע להגיד מדוע אתה אוהב. שנאה אינה רגש טהור, בסיסי, ראשוני, ולא מקרה הוא שבקהלת נאמר "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה". הקנאה מתלווה אל האהבה והשנאה ויוצרת משולש. גם אצל פרויד וגם אצל פסיכולוגים אחרים, האהבה והשנאה הן לעתים קרובות כמעט מותכות. אי אפשר להציב גבולות ביניהן, הן מעורבות זו בזו. לא במקרה אנחנו מדברים על יחסי אהבה-שנאה - יכולים להיות לו לאדם רגשות מעורבים כלפי אותו אדם עצמו.

השנאה היא תוצר של מערכת יחסים, של סיטואציה רגשית כזאת או אחרת. השנאות במקרא כמעט תמיד צמחו מן הקנאה - שנאת שרה והגר, רחל ולאה, קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. אחד הסיפורים המרתקים הוא הסיפור של אמנון ותמר. נאמר שם במפורש: "כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאה מאהבה אשר אֲהֵבָה" - אהבתו של אמנון נהפכת לשנאה. הגבול בין השתיים מטושטש. דוגמה נוספת, מורכבת ומופלאה, היא יחסי שאול ודוד, שהם יחסי אהבה-שנאה מובהקים.

כשמדברים על "שנאת אחים" כסיבה לחורבן המקדש כדאי לזכור כי שנאת אחים היא אולי מן הרגשות הבסיסיים ביותר בחיינו. השנאות הגדולות ביותר הן המשפחתיות, והדוגמאות שהבאתי מתוך התנ"ך יכולות להוכיח זאת. רק הקִרבה הגדולה ביותר יכולה להוליד שנאה גדולה.

• ש. שפרה היא משוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת ספרות. באחרונה ראה אור ספרה "עלילות אנזו והנשר הגדול" בהוצאת עם עובד.
  

לא לחנך לשנאה/ אביגדור קהלני

בשירי "לבי העצמאי" אני כותב על כך שדרכי לבי נשגבות מבינתי: "תופס עליי פיקוד, מרים את האף/ על אהבה ושנאה - ההחלטה בידיו".

כאשר מדברים על שנאה, תמיד חייבת להיות סיבה. היא איננה באה מן השמים. אדם שונא אדם מפני שהוא פגע בו, העליב אותו או הלבין את פניו ברבים. הקנאה היא מחלה המביאה לשנאה. קנאה היא תכונה אנושית הקיימת בבני אדם, ומי שלא מתגבר עליה סובל כחולה. הוא כואב ודואב, והופך אותה מבלי דעת לשנאה.

אינני רוצה לשנוא ואני שונא להיות שנוא. אני לא שונא אף אחד, כך חינכתי את עצמי. אני יכול להתרחק מאדם ולהתעלם ממנו, אבל מעולם לא השתמשתי במושג "שנאה". עשיתי

הכל כדי לחנך את עצמי שלא לקנא. סבלתי רבות מקנאה כלפי, ראיתי אנשים מתייסרים מכאב הקנאה ולא הייתי רוצה לעבור איתם את החוויה. שנאה היא רצון בנקמה. אויבינו שונאים אותנו והם רוצים לנקום בנו.

לא לימדנו את ילדינו לשנוא, ולכן צורת הלחימה שלנו, כצבא, היא הרבה יותר אנושית. לי באופן אישי יש סיבה לשנוא את אויבינו: הם הרגו את אחי, את אחיה של אשתי ואת חברי, והשכיבו אותי במשך שנה בבית חולים. ועדיין, אין בי שנאה. אני תולה זאת בצורת החינוך שלנו: חייל שונא נלחם באכזריות וייתכן שהוא משיג את יעדו ביתר קלות, אולם כשאתה מחנך מישהו לשנוא, הוא מפסיק להבדיל - הוא שונא את האויב, וגם וכששכנו מרגיז אותו, הוא שונא אותו. אני מתעודד מכך שאיננו מחונכים או מחנכים לשנוא. אילו היינו מלמדים לשנוא, היינו שונאים את עצמנו, את שכנינו ואת חברינו, והגבולות כולם היו נפרצים.

• ספר השירים של אביגדור קהלני "את לי הבית" ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות"
  

ביום חמישי, תשעה באב, ייערך בבית אבי חי בירושלים האירוע "שנאה שלנו", שיעסוק במקומה של השנאה במציאות הישראלית. את האירוע ינחו נפתלי גליקסברג וציפי גון גרוס, והקהל יוזמן להשתתף במפגשים על שנאת האחר, שנאה בתוך המשפחה ושנאת הממסד.