ח"כים, הפעם הגזמתם

"חוק מופז" עבר בקריאה ראשונה בכנסת, ותכליתו לאפשר לשבעה ח"כים לפרוש מסיעתם ולהקים סיעה עצמאית, ולא רק לשליש מהסיעה בהתאם לדין הקיים. מטרת השינוי היתה כביכול להקל על מופז וחבריו לפרוש מקדימה, כך שבמקום שיצטרך לגייס עשרה ח"כים כדי לפרוש, על-פי הדין הקיים, יספיקו רק שבעה (לסיעת קדימה 28 חברי כנסת).

לכאורה, ניתן היה לשנות את החוק כך שיתאפשר גם לרבע מהסיעה לפרוש, והתוצאה הייתה דומה. ברם, במקרה זה יוכלו "מורדי העבודה" לפרוש מסיעתם – תוצאה לא רצויה לחברי הקואליציה.

לא ברור מדוע הקואליציה מתעקשת על שינוי החוק, לאחר שמופז הכריז פעמים רבות שאינו מתכוון לפרוש. אך אם נזכור שהוא הצהיר גם ביחס לסיעת הליכוד ש"בית לא עוזבים" וזמן קצר לאחר מכן עבר לקדימה, לא צריך להתרשם יתר על המידה גם מדבריו הנוכחיים.

הצעת חוק בעייתית נוספת שמונחת על שולחן הכנסת, היא הצעת "חוק סלומיאנסקי", שמציעה ששר אחד מכל סיעה יוכל להתפטר מהכנסת ולשוב אליה במידה שיחדל לכהן כשר. כך יוכל ח"כ ניסן סלומיאנסקי לשוב לכנסת.

שתי ההצעות משקפות תופעה פסולה של "חקיקה פרסונאלית נסתרת", דהיינו, כזו שנועדה לתקן את החוק עבור מישהו ספציפי, מבלי לציין זאת במפורש (privilegium).

בעשור האחרון היינו עדים לחוקים והצעות חוק שנועדו "להעניש" אדם ספציפי, כגון: חוק יגאל עמיר (איסור על חנינה לרוצח ראש ממשלה), חוק דרעי הראשון (הארכת תקופת ההגבלה על השתתפות בבחירות לבעלי קלון), חוק פרץ (חוק שאוסר על ח"כ להיות יו"ר ההסתדרות). לעומת זאת, היינו עדים לחוקים והצעות חוק שנועדו "להיטיב" עם אדם מסוים: חוק דרעי השני (קיצור תקופת המאסר למחצית התקופה), הצעת חוק פרס הראשונה (לאפשר למנות שני ממלאי מקום לראש הממשלה), הצעת חוק פרס השנייה (בחירות גלויות לנשיאות המדינה), חוק דוד טל (שמאפשר לח"כ אחד מסיעה של שלושה לפרוש מסיעתו), יוזמה להצעת חוק ברק (לאפשר ליו"ר הסיעה הגדולה מסיעות האופוזיציה לכהן כיו"ר האופוזיציה, גם אם אינו מכהן כחבר כנסת, יוזמה שזכתה לעיגון בהסכם קואליציוני בין קדימה לעבודה שלא הבשילה להצעת חוק).

כן היינו עדים לחוק נתניהו, שבניגוד לרצונו שינו את החוק כך שיוכל להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה על אף שלא היה חבר כנסת (נתניהו לא עשה שימוש בחוק המתוקן). חוק נתניהו דומה לחוק מופז בכך ששניהם לא היו מעוניינים בחוק שנתפר עבורם, אך עובדה זו לא משנה את הבעייתיות בכך שמחוקקים חוק עבור אדם ספציפי.

ניתן למנות מספר נימוקים נגד תופעה פסולה זו, שפוגעת בערכים דמוקרטיים בסיסיים: מדובר בחקיקה שפוגעת בעיקרון השוויון. אדם מהיישוב לא היה זוכה לחקיקה פרסונאלית. חקיקה מעין זו פוגעת באמון הציבור בכנסת, שכן היא נגועה באופן חריף באינטרסים אישיים.

חקיקה היא המשאב הציבורי הרם במעלה, ולכן אין לעשות בה שימוש כדי להיטיב עם אדם מסוים או להענישו.

מעניין להיווכח שבית המשפט החוקתי של איטליה פסל חוק שקבע שיש להשהות משפטים פליליים נגד חמישה נושאי תפקידים בכירים במדינה, חוק שנועד להגן על ראש הממשלה ברלוסקוני, בשל פגיעתו בעיקרון השוויון. חוק דומה חוקק בשנית ב-2008, שוב כדי להגן על ברלוסקוני, והוא עומד לבחינה חוקתית מחודשת בפני בית המשפט החוקתי.

באשר ל"חוק מופז", ניתן היה לתקן את החוק כך ששיעור הפורשים המותר יהיה רבע מהסיעה, הליך שהיה גורר אותה תוצאה, אלא שאז יכלו גם מורדי העבודה לפרוש ממנה, תוצאה לא רצויה בעיני יוזמי החוק. באשר להצעת חוק סלומיאנסקי, ניתן היה, אם כבר, לאמץ את החוק הנורווגי בשלמותו, כך שכל השרים יוכלו להתפטר מהכנסת ולשוב אליה אם יחדלו לכהן, וכך ישרתו במקומם בכנסת חברי כנסת שיקדישו לה את כל זמנם. תיקון הצעות אלו בהתאם, ימנע את הגדרתן כ"חקיקה פרסונאלית נסתרת".

ד"ר חגי ויניצקי, מרצה במכללת שערי משפט, הוד השרון