שוב יש לנו אויב משותף

המחלוקת הנמשכת והגלויה עם נשיא ארה"ב על הקפאת ההתנחלויות וביקור הפקידים האמריקנים בארץ, ג'ורג' מיטשל, רוברט גייטס וג'יימס ג'ונס, מעלים ניחוחות נוסטלגיה של לחץ מדיני מן העבר הרחוק. בין הצלילים המוכרים של דפש-מוד לבין נעימות השמאלץ של חוליו איגלסיאס ולאונרד כהן, מציפים את האוזן ניגונים ישנים – "העולם כולו נגדנו", "אין לי ארץ אחרת", "הם לא ינצחו אותי", "שלום לך ארץ נהדרת", ועוד שירי מולדת ומורל לאומי.

שוב מנסים להבנות אויב וללכד סביבו את השורות נגד הסכנה החיצונית לקיום המדינה. הדואר האלקטרוני שוב מתפוצץ ממסרים הנשלחים בשרשרת כדי לחזק את הרוח. כאז גם כיום, הגב משמש איבר עיקרי ברטוריקה לאומית: הוא ממש מזדקף לשמע המונחים הבטוחים והמנצחים – שואה, היטלר, מעטים נגד רבים וכדומה. והגב גם חשוף לסכנת הסכינאים בשמאל המפה הפוליטית.

מי שאיננו מבין מדוע נערים עוקרים עצי זית של פלסטינים, מדוע הוריהם מעסיקים את צה"ל במשחקי חתול ועכבר בהקמת מאחזים או מדוע הממשלה מדברת בשני קולות: מבטיחה להוריד מאחזים וקורצת עין אוהדת ליושבים בהם - ודאי ישתכנע בצדקת דרכו, כשיראה את המופתי בחברתו של היטלר לפני למעלה מששה עשורים, כפי שהציע לאחרונה שר החוץ.

מה הקשר? לפי תפיסות שמרניות של מלחמות העבר, נגד תעמולה מאסיבית עויינת חייבים להשיב בהסברה הולמת. כי המלחמה האמיתית על ארץ ישראל השלמה היא בדעת הקהל ובתקשורת. קטן עלינו חוסיין אובמה! אנו עם נבחר ונאור, ללא דעות קדומות בדבר צבע עור של אף נשיא בארה"ב, אך הוא פשוט איננו בקיא בהיסטוריה. כי מי שעבר את פרעה והצורר הנאצי, יימח שמם, יוכל גם נגד נשיא טירון ושחום עור.

אלו הם ימי הרטרו במיטבם. אך האם הנשק הרטורי שהוכיח את עצמו בימי רוג'רס וקיסינג'ר יוכל גם הפעם? לאו דווקא. הים אינו אותו ים כפי שגם הערבים וגם העולם אינם אותו אויב בזוי ונחות. הסכנה להיזרק לים מתגמדת לעומת הסכנה להתעופף באוויר: אם אמנם האיום הגרעיני של איראן ממשי ומסכן את שלום העולם, כי אז חייבים לצנן את אקלים העימות וליישב סכסוכים ותיקים.

לא מן הנמנע שמנהיגי המערב מעט התעייפו מהסכסוך הישראלי-ערבי. הוא הועיל לא מעט באווירה של מתח בין הגושים. אך בעידן החדש של כלכלה גלובלית ותלות הדדית בין המדינות העשירות, מאבד הסכסוך במזרח התיכון מחיוניותו בעיני המערב. זאת ועוד, במהלך השנים האחרונות התברר שוב ושוב שאין צדיקים בסכסוך, ושני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, החמיצו הזדמנויות לפשרה ביניהם.

כרגיל, הציפיות מן הצד הישראלי החזק גדולות יותר. בלב הסכסוך עומד המאבק ההיסטורי על הקרקע וההתנחלות היתה ונותרה סמל למאבק זה. דווקא נשיא אמריקני משוחרר מאמוציות דתיות מיטיב להבין את רציונל הסכסוך, וכנראה שתרגילי ההיתממות המוכרים לא יועילו הפעם. צרכי הדיור של ריבוי טבעי, אם יש כאלה, יכולים להיפתר בדרכים מקובלות של ניוד תושבים ומשפחות, הפעם לתחום הקו הירוק.

גם קולות הימין והטיעונים המוכרים מן העבר נחלשו בינתיים. רוב הימין החילוני הלך והתמרכז עם השנים. מנהיגיו הראשיים השתכנעו או נאלצו להשתכנע בצורך בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. לכן, היה חשוב לברק אובמה לקבל מראש ממשלת ישראל מחוייבות בעל פה ל"שתי מדינות לשני עמים", תמצית הפשרה הטריטוריאלית.

למעשה הימין הנאמן לארץ ישראל נותר מיעוט משיחיסטי, אשר אולי משמיע אותם צלילים כבעבר, אך חלשים בהרבה.

פרופ' דן כספי, המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון