שמאל טוק

בתוך המהומה של הפוליטיקה הישראלית כמעט לא שמנו לב איך השפה שבה השמאל מדבר על פוליטיקה, על מוסר, על בני אדם, עברה לאט לאט ובאין רואה אמריקניזציה. השמאל מדבר היום כמעט אך ורק בשפת זכויות הפרט.
חלק מהסיבות ניכרות לעין. השמאל הישראלי מתחנך כבר שנים ארוכות על דו"חות בצל"ם, שבצדק ניתנת להם עדיפות עליונה. כאן העוול של הכיבוש זועק ביותר, ברור ביותר. ומה שהדו"חות מתעדים הוא הדריסה של זכויות הפרט.
שנית - הלאומיות הוחרמה, או כך היה נדמה לשמאל, על ידי המתנחלים. התהליך של הכתמת הסמלים הלאומים בכתם הכיבוש הוביל רבים למין סלידה אוטומטית מכל מה שמריח לאומיות. בינתיים הצטרפה לאלה ההשפעה האמריקנית. כבר שנים שהמשפטנים שלנו, ואנשי אקדמיה רבים אחרים,מתחנכים באמריקה. ולאמריקה יש עיוורון מיוחד בכל מה שנוגע ללאומיות. עיוורון שקשור באופן הדוק לדגש חד צדדי על קדושת זכויות הפרט. בארצות הברית מתגוררת אומה שהלאומיות שלה היא דת האמנה החברתית. זו לאומיות שונה מאד מזאת של אירופה, או אסיה, או של המזרח התיכון. בעוד שרוב הלאומים מעגנים את זהותם בניסיון היסטורי משותף, ממשי או מדומה, האמריקנים מעגנים אותה בהסכמה על תוכנית משותפת. כלומר, הם מוצאים את זהותם בעתיד ולא בעבר: הלאומיות האמריקנית אינה מעוגנת בעבר משותף אלא בהבטחה של עתיד משותף: "הדרך האמריקנית". לאומיות של דרך, ולא של מקום.
מכך נובע בין היתר שאמריקה, למרות שהיא לאומית מאד, נדמה לה שהיא בלתי-לאומית. נדמה לאמריקנים שאמריקניזציה אינה אלא שחרור, שכל חברה שתאמץ את השיטה של אמריקה בעצם מאמצת את החופש. החופש הזה אינו אלא חופש הפרט. הרבה אומות שנתקלו בנטייה הזאת לא אהבו את סוג השחרור שאמריקה רצתה לכפות עליהן. השבטים האינדיאנים של צפון אמריקה, או בני קובה, או אזרחי וייטנאם, למשל. כל אלה התעקשו על אופיים הלאומי, לעתים בהצלחה ולעתים בפחות הצלחה. הדרך האמריקנית, שהיא משפטית ביסודה, שכל כולה זכויות פרט, תלויה בפירוק קולקטיבים לפרטים שמרכיבים אותם. מי שקשורים לקולקטיבים בדרכים לא משפטיות לא מרגישים שהשיטה הזאת משחררת אותם, מפני שהאתוס האמריקני עיוור לכל המובנים הקולקטיביים של המונח שחרור. תנועת שחרור לאומית זה דבר שקשה לאמריקנים לעכל.
חלק גדול מהשמאל הישראלי, במנוסתו מהלאומיות ובאמצו את שפת זכויות הפרט באופן כמעט בלעדי, התחיל ללקות באותו עיוורון. שני דברים קרו לו בתהליך הזה. ראשית, כמו באמריקה, החלפנו אתוס של אחריות קולקטיבית לחלשים באתוס של חברת שוק קפיטליסטית. האתוס האמריקני עוין באופן יסודי את רעיון הסולידריות. לפרט יש הרבה זכויות, אבל הקולקטיב המתפורר לא חייב לו כלום. שנית, אנחנו הולכים ומתרחקים מראייה בהירה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. זה לא סכסוך על זכויות אזרח, אלא על זכויות קולקטיביות. לבני אדם, מתברר, יש צורך חזק בשייכות קולקטיבית. לפני היות הלאומיות היה השבט, או הכפר, או העיר, או החמולה. לא צריך ללמוד היסטוריה כדי לראות את הצורך הזה. מספיק ללכת למשחק כדורגל. לזכויות הפרט אמנם יש חשיבות עצומה. אי אפשר לוותר עליהן. אבל כדאי לזכור שגם שייכות לקולקטיב היא זכות שפרטים רוצים.ואם צריך, הם מוכנים להלחם עליה.