רשות הרבים

נכון, סרטו של מיקי רוזנטל אינו חף מפופוליזם. הוא בעצמו לא מתכחש לכך, וכל מי שמכיר את תעשיית הסרטים הדוקומנטריים יודע שבמהלך הצילום, העריכה וההגשה לצופה, מתקבל מוצר טלוויזיוני או קולנועי, שחוטא בקצת דמגוגיה. תראו מה עבר על מייקל מור אחרי "באולינג לקולומביין" ו"פרנהייט 9/11". "הוא משתמש במשפחות שכולות", "עושה מניפולציות", "רוצה רק להשיג רייטינג ותו לא", "יש לו מאבק אישי נגד ג'ורג' בוש", טענו כנגדו.

זה הומר סימפסון?

ביצירה דוקומנטרית, כפי שהבחינה בחדות אריאנה מלמד, אי אפשר להציג כרוניקה של מסמכים ועובדות. מצג כזה מקומו בבית המשפט. תפקידו של העיתונאי והיוצר הדוקומנטרי הוא להעלות נושא לדיון ציבורי, ולהראות מדוע יש תוקף לדיון שכזה, ומדוע יש בו צורך.

עידן עופר מתחמק ממיקי רוזנטל. מתוך "שיטת השקשוקה" 

עד עכשיו, גם בסרטון התגובה שיצר שי נשר עבור האחים עופר, לא קיבלנו תשובות אמיתיות לשאלות קשות מאוד שעלו מהסרט. לא קיבלנו תשובה על אלי לנדאו, לא קיבלנו תשובה על המעבר של ניר גלעד לחברה לישראל, לא קיבלנו תשובה על הפיטורים הסיטונאיים של ימאים ישראלים מצים והעסקת עובדים זרים זולים מהם בהרבה באניות, והרשימה עוד ארוכה.

מה כן קיבלנו? ניסיון היסטרי להכפיש את רוזנטל ולטעון כי הוא מאשים את האחים עופר במותם של לוחמי השייטת מסרטן בקישון. קיבלנו סרטון שמזכיר את תשדיר הפרסומת של הכור הגרעיני בו עובד הומר סימפסון, ומסביר לכולם עד כמה הכור הגרעיני טוב וחשוב לכל אחד ואחד מאיתנו.

הם משקשקים

חשיבותו המרכזית של "שיטת השקשוקה" היא בעצם שידורו, ובאפשרות לתת לאזרחי המדינה להרהר בפומבי על נושאים שהם בדמנו. ההתמסחרות של הטלוויזיה העלימה מהמסכים תוכניות רציניות שעסקו בדיוק בדברים הללו. תוכניות תחקירים עכשוויות כמו "עובדה" ו"המקור" כמעט ולא מתעסקות עם חומר נפץ כמו שהיה בסרט הזה. "כלבוטק" ו"שומר מסך" מתעסקות בעיקר בתפיסת נוכלים וקומבינטורים ברמה הלוקאלית. העובדה שנדרשו חודשים ארוכים כדי למצוא אכנסיה לשידורו של "שיטת השקשוקה", ונדרש תקדים בצורת סרט התגובה של האחים עופר כדי לאפשר את שידורו, רק מוכיחה שהדיון הזה הכרחי.

רוזנטל עם עו"ד רם כספי 

בתנאים הנוכחיים, האכסניה היחידה שיכלה לשדר את הסרט הזה היא הערוץ הציבורי. אתמול, לשעתיים וחצי, חזר ערוץ 1 לחיים. סוף סוף הוא הגשים את ייעודו ומטרתו בעידן התקשורתי של 2009. סרט בעל חשיבות ציבורית, דיון מרתק לאחריו וחילופי צעקות כמו בימים הגדולים והטובים של "פופוליטיקה" באמצע שנות ה-90. הדבר היחיד שהיה חסר באולפן הוא עידן עופר או מישהו ממשפחת עופר עצמה. אם הם עד כדי כך משוכנעים שכל מה שנאמר בסרט הוא דיבה ושקרים, ממה היה להם לשקשק מדיון באולפן ומעימות חזיתי עם הבובה הצהובה הקטנה?

מבחינה זו, היה מדובר בערב היסטורי. בזכות נחישותם ואומץ לבם של

מקבלי ההחלטות ברשות השידור, זכינו להצצה נדירה לעולם בו הטלוויזיה הציבורית ממלאת את שליחותה. להישג זה אין כל קשר לשאלה האם בסרט התגובה של האחים עופר יש טענה מוצדקת אחת או שתיים. אין לו גם כל קשר לסרט עצמו, או למיקי רוזנטל. ההישג הגדול הוא, שבעתיד יידע כל בעל הון שאין באפשרותו לחסום את כל אפיקי הביקורת, יידע כל עיתונאי שיש מי שישדר את תחקיריו ויידע כל זכיין, שלעיתונאי שלו יש אופציה.

אולי כמה גורמים בעולם התקשורת המסחרית חשו צביטה של בושה אתמול בערב. אולי יש כמה עיתונאים שחשו אתמול זיק של גאווה. בטוח שיש כמה משלמי אגרה, שהתמלאו הכרת תודה.