נפגש בעוד עשרת אלפים שנה

דני היליס אינו רגיל לכישלונות. חבריו מכנים אותו "גאון", והרזומה שלו עשיר בהצלחות מרשימות: יזם טכנולוגי מצליח, טכנולוג ראשי של חברה גדולה בעמק הסיליקון, בוגר אוניברסיטת MIT היוקרתית וזו רק רשימה חלקית. אך בשלושים ואחת בדצמבר 1999, שעה אחת בלבד לפני שהמאה העשרים הגיעה לסיומה ופינתה את מקומה למיליניום חדש ומבטיח - עמד דני היליס בפני האפשרות הנדירה של כישלון.

שלוש שנים קודם לכן חברו מספר מהנדסים, הוגי דעות, פילוסופים ואמנים כדי להקים את אחת האגודות המשונות והמרתקות שאי פעם נהגו: "האגודה של העכשיו הארוך" (The Foundation of the Long Now). הרעיון מאחורי האגודה היה הרצון לקדם את התכנון והמחשבה לטווח ארוך. ה"טווח הארוך", לדידם, לא היו עשרים, שלושים או אפילו מאה שנים: עשרת אלפים שנה, לא פחות.

בעולם שבו מכשיר חשמלי שורד בקושי שלוש שנות שימוש, מחשבות מעין אלו דורשות שאר רוח וחזון. חברי אגודת ה"עכשיו הארוך" ניחנו בשאר רוח שכזה: אפילו את השנה בתאריך הם כותבים בחמש ספרות (02009) מתוך הבנה שארבע ספרות בלבד מגבילות את יכולת התכנון שלהם עד לשנת 9999 בלבד. דני הילס אמור היה להוביל את אחד המבצעים החשובים והמשמעותיים של האגודה- פרויקט ה"שעון הארוך".

היכולת לחשוב על העתיד היא תכונה ייחודית לאדם. מרגע שהצליח האדם לפתח שפה, וככל שאנו מבינים, הוא היצור היחיד שמשתמש בשפת סמלים רחבה ומקיפה, נוצרה עבורו אפשרות של עתיד. האדם חושב קדימה, מתכנן את פעולותיו, מנתח את האלטרנטיבות האפשריות וכאדם מודרני הוא מאמין שביכולתו גם לקבוע, או לפחות להשפיע ולשנות את העתיד.

מחקרים ותצפיות בבעלי חיים מצביעים על כמה פעולות קצרות טווח של תיכנון וצפיית העתיד, בעיקר פעולות של אגירת מזון או תכנון אמצעי הגנה. פעולות אלו רחוקות מלהעיד על הכרה בעתיד או תיכנון ומחשבה קדימה. רובן מבוססות על אינסטינקט קיום בסיסי. האדם היה ונשאר היצור היחיד שמסתכל וחושב קדימה.

ב-1972 נשאה החללית פיוניר 10 איגרת ששלחה האנושות אל יצורים תבוניים בחלל. איגרת שיתכן כי יעברו מליארדי שנים עד שנזכה לקבל עלייה תשובה. חוני המעגל מספר על האיש שנטע עץ חרוב שאת פרותיו יאכלו רק בני בניו כעבור 70 שנה. במצרים העתיקה נבנו מבני הענק של הפרמידות, מבנים שמתכנניהם ידעו שלא יזכו לראותם ושנבנו גם כאיתות ודו שיח עם אנשי העתיד.

כדי לחשוב על העתיד דרוש דמיון (תכונה אנושית בלעדית), מחשבה, שפה, ויכולת הסקת מסקנות. ללא יכולות אלו ספק אם המין האנושי היה ניצב היום במעמד של שליט בטבע. העתיד דורש חזון. העתיד דורש אמונה. העתיד דורש מאמץ של ויתור על "כאן ועכשיו" לשם מטרה לא ברורה. אין פלא לכן שהאדם הפוסטמודרני מעדיף את ההווה.

בספרו "מודרניות נזילה" טוען זיגמונד באומן כי המושג "ארוך טווח", אף כי עדיין אנו מתיחסים אליו מכוחו של הרגל, הוא קליפה ריקה חסרת משמעות. "קצר המועד" החליף את "ארוך הטווח" והפך את הרגע לאידיאל. התרבות הקפטיליסטית מקצרת את הטווחים, מאדירה את הארעיות, מחליפה את הדברים העמידים בדברים חולפים לשימוש מיידי. "זיכרון העבר והאמון בעתיד", אומר באומן, "היו שני עמודי הטווח של התרבות האנושית אולם האדם העכשווי חי בהווה, רוצה לשכוח את העבר ואינו מאמין בעתיד".

האגודה של ה"עכשיו הארוך" נלחמת במחשבה קצרת הטווח. היא מייצגת את הרוח האנושית במובנה האידאלי: חיבור בין העבר, ההווה והעתיד. ההחלטה שלהם לחשוב עשרת אלפים שנה קדימה היא התרסה נגד הכאן והעכשיו. הפרויקט הסמלי הראשון שאותו תיכננו אנשי האגודה היה שעון יוצא דופן.

הזדמנות של פעם בחיים

דני היליס, המהנדס המחונן, הגה ותכנן את 'השעון של העכשיו הארוך'. מודל של השעון הזה אמור היה לפעול את פעולתו הראשונה בדיוק בסיום המילניום, ב-31 בדצמבר 01999. מדובר בשעון שאורך חייו הוא עשרת אלפים שנה. המספר הזה כל כך גדול, עד שקשה לתפוש אותו לאשורו. הנה קנה מידה: התרבות האנושית כולה, מאנשי המערה הראשונים ועד מעבורות חלל הממריאות בשאגה - קיימת כעשרת אלפי שנים.

דני היליס ביקש ליצור שעון שיתקתק משך זמן ארוך פי חמישה מהזמן שחלף מאז ישו, פי שתיים מהזמן שחלף מאז הוקמו הפירמידות. ימים ספורים לפני תום המילניום סיימו חברי הצוות ההנדסי של היליס לבנות את אב-הטיפוס הראשון של השעון: מודל מוקטן של הדבר האמיתי, אך עם זאת מכונה שאמורה לשרוד ולתקתק במשך עשרת אלפי שנים. בכל אלף שנה, בדיוק בחצות הלילה, אמור השעון להשמיע שני צלצולים בלבד.

היליס ידע ששנת 02000 תהיה ההזמנות הראשונה והאחרונה שלו לשמוע את יציר כפיו משמיע שני צלצולים. אם טעה בתכנון, אם מישהו מהמהנדסים פיספס פרט חשוב הוא לא יזכה לשמוע את בן טיפוחיו מצלצל בימי חייו. האתגרים בפני מי שמנסה לתכנן מכונה כה שאפתנית הם אדירים. על המהנדס להתמודד כנגד שני כוחות בלתי צפויים ובלתי מתפשרים: כוחות הטבע, וטבע האדם.

מבין השניים הללו, טבע האדם הוא המסוכן והבעייתי ביותר. חומרי הגלם מהן יבנה השעון חייבים להיות פשוטים וזולים, כדי שלא לפתות את גנבי העתיד לפרק אותו לגורמים. הוא צריך להיות מוגן מפגעי מזג האוויר, רעידות אדמה ואסונות דומים. המנגנון שיפעיל את השעון צריך להיות פשוט להבנה וקל לתחזוקה, כדי שגם במקרה של מלחמת עולם שלישית והידרדרות תרבותית בחזרה אל תקופת האבן - יהיה מי שידאג לשיפוץ ותיקון. הוא צריך לשמור על הדיוק שלו במשך אלפי שנים, ולא פחות חשוב: הוא צריך להיות מובן. איש אינו מבטיח שבני האדם בעוד חמשת אלפי שנה ישתמשו בלוח השנה הגריאוריאני ובתצוגת השעון הסטנדרטית המוכרת לכל אחד מאיתנו. שעון שלא ניתן להבין ממנו את השעה, פשוט אינו שעון.

לכל אחת מהבעיות כבר היה פתרון שמצאו מהנדסים בתקופות קדומות. הפירמידות המצריות ומעגל הסטונהנ'ג האנגלי שרדו ללא פגע במשך אלפי שנים, כמעט ללא נזק מעשי ידי אדם. המפתח לשרידות זו טמונה בחומר הגלם מהם נבנו: אבן זולה, פשוטה וחסרת ערך. האבן אינה מושכת שודדים והיא נבחרה להיות החומר ממנו יבנה השעון של העכשיו הארוך.

מהפירמידות ניתן ללמוד גם את יתרונות המיקום: איזור יבש וצחיח, מבודד ובלתי נגיש. אירגון העכשיו הארוך קנה פיסת אדמה על פסגתו של הר גבוה במדבר נבאדה - איזור שומם ומרוחק, עליו יקום השעון המתוכנן. האפשרות השניה, להחביא את השעון (באותו האופן שבו הוטמנו ונשמרו מגילות ים המלח), נפסלה על הסף: השעון חייב להיות גלוי כדי למלא את תפקידו. הצורך בפשטות ותחזוקה נוחה הכתיב את הטכנולוגיה שבבסיס השעון: לא אלקטרוניקה מתוחכמת, כי אם מנגנון מתכתי ברור וקל להבנה. הילס החליט לבנות מחשב - אבל מכני.

הפירמידות. הסוד הוא במיקום (צילום: AP)

שעון שמש ושעון סבא

התכנון גאוני באלגנטיות הפשוטה שלו. לב השעון הוא דיסקת מתכת עגולה, שבתוכה מסתובבת זרוע מכנית כמו מחוג על פני שעון. על פני הדיסקה, באזור הפנימי שלה, טבועים סדרה של פינים שהם למעשה מספר בינארי: אם יש פין, הספרה היא '1', ואם אין- '0'. המחוג המסתובב "קורא" את המספר (האופן המדויק שבו הוא עושה כן אינו משנה לצורך ההסבר), ואז "כותב" אותו על סדרה של פינים ניידים שנמצאים על היקף הדיסקה: הוא מפיל פינים או מרים אותם כדי לשכפל במדויק את המספר שקרא ממרכז הדיסקה. הפינים הניידים על ההיקף הם כמו תא זיכרון במחשב אלקטרוני, שתוכנו ניתן לשינוי.

בכל סיבוב שלם, המחוג כותב את המספר הקבוע אל תא הזכרון שבהיקף ומוסיף אותו לתוכנו הקודם של התא: אם המספר המקורי הוא, למשל, 3, אז בסיבוב הראשון תא הזכרון יכיל 3, בשני 6, בשלישי 9 וכן הלאה. בשלב מסוים, תא הזיכרון מלא עד אפס מקום: מבחינה מעשית, כל הפינים על היקף הדיסקה התרוממו. או אז, תצוגת השעון מתקדמת צעד אחד קדימה- ותא הזיכרון מתרוקן ומוכן לסיבוב נוסף. היתרון הגדול של תכנון כזה הוא בפשטות שלו ובדיוק הדיגיטלי הבלתי מתפשר שלו: אם פין כלשהו נשבר, הבעיה ניכרת לעין וקל להחליף אותו.

כדי לשמור על הדיוק לאורך השנים, השעון נעזר בשני מנגנונים המשלימים זה את זה. כריסטיאן הוייגנס, מתמטיקאי מוכשר שחי במאה השבע עשרה, חקר לעומקה תגלית שאליה הגיע גלילאו גלילאיי לפניו. כשמטוטלת - חוט שקצהו האחד קבוע במקום ומשקולת מתנדנדת בקצהו השני - נעה סביב צירה, היא תמיד משלימה מחזור סיבוב שלם בפרק זמן קבוע. מחזוריות זו חיונית כדי לשמור על דיוקו של שעון.

הוייגנס הצליח לנצל את המחזוריות הקבועה של המטוטלת כדי לתכנן סביבה את שעון המטוטלת הראשון, שאנו נוהגים לכנות 'שעון סבא'. המטוטלת תהיה גם במרכזו של שעון העכשיו הארוך: היא מדויקת, אך אינה אמינה דיה- חיכוך ותזוזה עלולים לגרום לה לסטות מזמן המחזור הקבוע. שעוני שמש, לעומת זאת, הם לא מדויקים (קשה לקרוא מהם את הזמן בדיוק רב) אבל הם אמינים: השמש זורחת ושוקעת בכל יום, ללא שינוי.

אמינותה של השמש היא המשלים הטבעי לדיוק של המטוטלת. בכל צהריים תחלוף השמש מעל השעון, ועדשה מיוחדת תמקד את קרניה על פס מתכת זעיר. פס המתכת יתרחב בעקבות החום, והתרחבות זו תספק אות למטוטלת (שוב, באמצעות מנגנון שפרטיו המדויקים אינם חשובים לענייננו) שלפיו תוכל היא להסתנכרן ולהתאפס בכל פעם. המכניזם הזה יהיה אמין מספיק, על פי התוכניות, כדי לפעול גם אם במשך מספר שנים השמש לא תוכל לזרוח מבעד לעננים - בעקבות פגיעה של אסטרואיד בכדור הארץ, לדוגמא.

כתחליף לתצוגת שעון סטנדרטית, נבחרה תצוגה המראה את מיקומם של כוכבי הלכת סביב השמש: כדורים קטנים המייצגים את כוכבי הלכת יסתובבו סחור סחור במעגלים כך שמיקומם היחסי ישקף במדויק את מצבם באותו רגע בשמי הלילה. סביר להניח שמתקדמת או מפגרת ככל שתהיה התרבות העתידית, המעקב אחר גרמי השמיים ישחק את אותו התפקיד החשוב ששיחק לכל אורך ההיסטוריה האנושית.

הניסוי של ליל המילניום עבר לבסוף בהצלחה. יש כאלה שחשבו ששני הצלצולים שהשמיע השעון היו אנטי-קליימקס למאמץ האדיר. עבור דני היליס, לעומת זאת, הם היו קול מן העתיד. סביר להניח שלא היה מחליף את הצלצולים העמומים שנשמעו בשום צליל אחר.

אך השעון שצלצל ב-31 בדצמבר 01999, היה רק אבטיפוס ושעון העכשיו הרחוק נמצא כעת בשלבי תכנון סופיים. הצוות שבונה אותו פותר את הבעיות האחרונות לפני שיתחילו העבודות במדבר של נבאדה. את המימון מספק מיליונר עלום שם, וכל הסימנים מעידים על כך שילדנו ונכדינו צפויים להתפעל מפיסת טכנולוגיה שאפתנית זו במו עיניהם. אך האם גם נכדיהם של נכדינו, וילדיהם שלהם באלף הדורות הבאים? הרבה תלוי ביכולתינו להוריש להם עולם יציב, בטוח ובעל אקלים שיוכלו לשרוד בו.

כדאי לנו להזדרז ולשפר את הטעון שיפור: השעון מתקתק. בכנסת ישראל בוטלה מסיבות חיסכון מנהלת "נציב הדורות הבאים", שאמורה הייתה לחבר בין מעשינו בהווה לתוצאותיהם והשפעותיהם על הדורות הבאים. בדרכם, מנסים אנשי ה"עכשיו הארוך" להעביר לחברי הכנסת הישראלים ולעולם כולו אתוס אנושי אחר - אתוס של עתיד, של המשכיות ושל חזון מאחד. אם לא נשכיל לחשוב קדימה כולנו נעלם.

רן לוי הוא מהנדס חשמל וסופר מדע פופולארי. ספרו הראשון, "פרפטום מובילה: על פיסיקה, שרלטנים ומכונות נצח" יצא לאור ב-2007 ב"ספריית מעריב". המאמר המלא פורסם בגיליון האחרון של מגזין "אודיסאה"