בדיחה חוזרת

מבט חטוף בטבלת הרייטינג מראה שייבול טרי של תוכניות טלוויזיה זה טוב ויפה, אבל גם השידורים החוזרים הם טרנד שאי אפשר להתעלם ממנו. לראייה, "סיינפלד", "חברים" ו"סקס והעיר הגדולה", סדרות שימי הזוהר שלהן היו אי שם בתחילת המילניום (שלא לומר, הניינטיז) מצליחות להביס בקלות סדרות רעננות מהן ואפילו כמה ממשדרי האקטואליה הבולטים בלוח.

"סיינפלד", "ריימונד", "סקס" ו"חברים". עדיין צופים (צילומים: AP ו-CBS)

נתוני הרייטינג מוכיחים שלמרות שכבר ראינו את החבורות הוותיקות אלפי פעמים, הן עדיין מצליחות למשוך קהל. רק השבוע הצליחה "סיינפלד", המשודרת בערוץ 2 ב-23:30 להגיע ל-10.4 אחוזי צפייה, יותר ממהדורת החדשות של ערוץ 10 או "מה קורה" של לינוי בר-גפן.

ולא מדובר בהבלחה חד פעמית: גם "סקס והעיר הגדולה", המשודרת אף היא בשעות הלילה, מגיעה לממוצע נתונים של בין 7.5 ל-9.5 אחוזי צפייה, וכך גם "חברים" ולעתים אף "כולם אוהבים את ריימונד".

אפשר להאשים אותנו, הישראלים, בנוסטלגיית-יתר, אבל לא מדובר בתופעה לוקאלית בלבד. גם ברחבי העולם הצופים מתקשים לשחרר. "חברים" ושות' משודרות עד היום ברחבי אירופה בהצלחה יתרה ונחשבות למושכות קהל גם בצרפת, גרמניה ובריטניה. גם בארצות הברית, "סקס והעיר הגדולה" ו"חברים" משודרות עד היום מדי ערב בערוץ TBS ומצליחות לתחזק קהל מעריצים נאמן.

200$ לפרק?

"הרייטינג לא יורד, לא משנה כמה שידורים חוזרים של אותה התוכנית ניתן", אומר עמוס נוימן, סמנכ"ל הפרוגרמינג של זכיינית ערוץ 2, "רשת". "זה מדהים. מדובר בתוכן מאוד אטרקטיבי ומאוד כלכלי. ברגע שאתה קונה תוכנית אחרי שידור שלישי שלה, ומשדר אותה עוד פעמיים, זה מאוד מוכיח את עצמו".

כלומר מוצר זול ומשתלם.

"בדיוק. אתן לך דוגמה. קניתי את 'ניפ/טאק' לשידור ראשון בטלוויזיה ארצית (לא בכבלים) ולכן שילמתי מחיר גבוה. אבל ברגע שאני קונה אותה אחרי שידור באחד מערוצי הברודקאסט, אני משלם עשרה אחוזים מהמחיר המקורי, גרושים. באופן כללי, חידושי הסכמים נעשים במחירים נמוכים.

בנות "סקס והעיר הגדולה". קנייה משתלמת (צילום: AFP)

"במקרה של 'סקס והעיר הגדולה', אני לא רוצה להיכנס לסכומים, אבל מדובר במאות דולרים בודדים לפרק. זה כסף חכם. כשאני משדר את 'חברים' ב-23:30, בשידור הרביעי, אז גם השידור החמישי יביא רייטינג דומה. זו עסקה מאוד כלכלית".

"זה לא מפתיע אותי", אומרת ד"ר יפעת בן חי-שגב, מנכ"ל הוועדה הישראלית למדרוג וחוקרת טלוויזיה. "מדובר בטקסטים, וכרגע אני מתייחסת לתוכניות טלוויזיה כאל טקסטים לכל דבר, שהם על-זמניים. בעבר, מרבית התקשורת בין אנשים התקיימה פנים מול פנים. היום, אנחנו מטפסים עוד ועוד בסולם של המתווכים - טלפון, אינטרנט, טוויטר וכו'.

"הטלוויזיה הפכה לתחליף שנוסך בנו סוג של ביטחון. אחד המרכיבים המשמעותיים בביטחון הזה הוא נושא החזרתיות. בטלוויזיה יש רצף, מבנה קבוע. גם האינטימיות וההיכרות שנוצרת עם הדמויות על המסך יוצרת אלמנט של הזדהות וביטחון. ב'סיינפלד', 'חברים', 'סקס והעיר' ושאר הסדרות יש את כל האלמנטים שעליהם מבוססת טלוויזיה טובה. הדברים האלה כל פעם יצחיקו מחדש, ירגשו מחדש, יגחיכו מחדש, כל האלמנטים שהם הפעילו בעבר, עדיין פועלים כיום".

"אני הייתי הולך יותר על הצד של הפאן", מפשט נוימן את הדברים. "פשוט מדובר בתוכן טוב ומבדר, שמתאים לקהל שיושב מול המסך בשעות המאוחרות של הלילה".

גלגל"צ של הטלוויזיה

אפשר לראות בתופעת השידורים החוזרים המצליחים סוג של גלגל"ציה של הטלוויזיה. אנחנו חוזרים לישן והאהוב, גם כשיש אינספור שירים חדשים בחוץ, ממש כמו גרסאות הכיסוי ב"כוכב נולד". בנוסף, עבור הקהל הלילי המנומנם שערוץ 2 עבורו הוא ברירת מחדל, אפילו שידור של לימור לבנת עושה התעמלות קרקע יכול להעביר ערב בכיף. ואם מדובר בקארי בראדשו או בפיבי בופה, אז בכלל טוב.

"סיינפלד". הדבר הנכון לסיומו של היום

ד"ר בן חי-שגב לא מסכימה לגמרי עם התיאוריה. “זה לא נכון לומר שאין מה לראות ולכן רואים שידורים חוזרים, כי בבתים רבים בישראל יש המון ערוצים. אלה פשוט סדרות מתאימות לשעת השידור, שניתנות לצפייה חוזרת שוב ושוב".

"הסדרות האלה הן קאלט של ממש", מסכים איתה נוימן. "אבל זה לא חי בזכות התוכן נטו. אישית, אני מוצא את עצמי נופל שוב ושוב לתוך פרקים של 'סיינפלד'. לא כל דבר היה עובד שם. נניח אם הייתי מביא את 'ER' לשעות האלה, אני לא חושב שהיא היתה עושה את המספרים האלה".

משמרת לילה

ואכן, אחד החלקים המעניינים בתופעה היא שעת השידור המאוחרת, אחרי 23:00, שלא פוגעת בסדרות אלא להיפך - בשעה מאוחרת כל כך, הן מצליחות להביס סדרות פריים-טיים מושקעות. בעניין השעה אומרת ד"ר בן חי-שגב "זה תוכן טוב לסיים איתו את היום, זה פרוגרמינג נכון, ללא ספק".

"אחד נגד 100". צופי הפריים-טיים רוצים תוכניות בעברית (צילום: קובי בכר)

"השעות המאוחרות של הלילה הן לא שעות שיש בהן הרבה כסף לפרסום", אומר נוימן. "רוב ההכנסות הרי באות מהפריים-טיים. אז אני לא יכול לשבץ בהן סדרת מקור שתעלה הרבה כסף. זה טריקי. מצד אחד יש כמות לא קטנה של צופים, מצד שני אין מספיק הכנסות. לכן צריכים להיות יצירתיים, וסדרות הרכש הזולות - בעיקר בשידורים חוזרים, הן פתרון זול שמתאים גם לקהל השעות האלה, שנחשב למתוחכם יותר".

אז עם הצלחה כזו, למה לא לשדר אותן בפריים טיים?

"זה לא תוכן של פריים טיים. שם זה לא היה עובד. 'אלי מקביל' ו'סקס והעיר הגדולה' עבדו, אבל מאז זה לא מצליח. שים לב שבשלוש השנים האחרונות אין כמעט רכש בשעות השיא. אנשים רוצים לראות עברית. בלייט-נייט זו כבר אוכלוסיה שהיא יותר מתוכחמת שמוכנה לקבל רכש".

ועם כל הכבוד לנוסטלגיה, יש עוד סדרות, למה נתקעתם על אלה?

"כי אין סיבה!" מסביר נוימן. "ברור שיש אינטרנס לעשות טלוויזיה טובה, אבל תוכניות הרכש מספקות את הסחורה. מצד אחד יש ציבור שרוצה לראות, ומצד שני יש תוכן זול לרכישה. מדובר בהצלחה לשני הצדדים אז למה לשנות?".