לפחות יש מוזיקה טובה

האם לנצח נצפה על מסכי הקולנוע והטלוויזיה בסיפורי הוא אוהב אותה-היא אוהבת אותו-כמה קשיים באמצע-והם חיו באושר ועושר? אם תשאלו את ראשי ערוצי הטלוויזיה בארצות הברית, גם בסוף 2009 התשובה תהיה "בהחלט כן".

"ספקטקיולר". סיפור פשוט, מאוד (צילומים באדיבות ניקלודיאון)

ההימור היה מוצלח; בפברואר האחרון שודר לראשונה "ספקטקיולר" על מסך הערוץ וזכה ל-3.7 מיליון צופים, מספר חריג עבור ערוץ הכבלים. אגב, "דיסני" לא נשארו חייבים ושידרו מול "ספקטקיולר" סרט חדש משלהם, "Dadnapped", ואף ניצחו באותו ערב עם 4.6 מיליון צופים. בכל זאת, בניקלודיאון עדיין הביעו שביעות רצון מההברקה האחרונה שלהם, שגרמה ל"באזז" הרבה יותר משמעותי ברחבי אמריקה.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

רגע אחרי שניקו נזרק מההרכב, היא מציעה לו להצטרף אל חבורת החנונים שלה המכונה "ספקטקיולר", שעבורם צעדי בקסטריט-בויז נראים כחילול הקודש. תוך זמן קצר (וכמובן אחרי סירוב התחלתי חסר נימוס בעליל) ניקו מצטרף אליהם, ויחד הם אמורים לנצח בתחרות השנתית את להקת החנונים המתחרה "טא-דא".

משעשע לראות, אגב, איך המודעות העצמית שלא אפיינה את מרבית סרטי "היי סקול מיוזיקל" תופסת מקום כאן, והשמות המטופשים, כמו גם הצעדים המוגזמים של חברי הלהקות, הופכים לבדיחה לא רעה על חשבון הסרט.

נבחרת "טא-דא". מודעות עצמית גבוהה

וכצפוי, בין ניקו לקורטני מתפתח רומן נעורים מתוק ומטופש עם עליות ומורדות, ואת הדרך לערב התחרות המדובר מלווה דרכו של ניקו אל חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. בין לבין אנחנו פוגשים את גרג גרמן (לנצח ריצ'רד פיש מ"אלי מקביל") המגלם כוכב רוק מהעבר שנעלם וכולם חשבו כי הוא מת, החוזר בסערה ומסייע לבן טיפוחיו הצעיר בדרך להצלחה.

בית ספר לפופ-רוק

העלילה חסרת המעוף, שלא באמת מתפתחת לגבהים כלשהם לאורך הסרט, גורמת לתהות לא פעם איך לא

כיווצו את 98 הדקות שלו ל-45 או אפילו פחות, ואיך כל כך הרבה צופים ישבו מול המסך והחזיקו ערב שלם מול "ספקטקיולר", שאפילו לא מציב בחזית כוכבים מוכרים. את התשובה לשאלה אפשר כנראה למצוא בשירים שמלווים את הסרט. נכון, גם כשיש ניסיונות לייצר שירי רוק, מדובר במשהו מאוד פשטני שאפשר לשייך הרבה יותר לז'אנר הפופ, אבל התוצאה הסופית בעניין הזה - מרשימה.