אהבת דבורה (חלק ראשון)

שהרה בלאו

ההתחלה אינה מבשרת טובות. עשרות זוגות עיניים ננעצות בי וביונה, כשאנו מפלחים את חלל האולם. איש לא ניגש לומר שלום, כפי הנראה הם עדיין זוכרים מה קרה בברית האחרונה, ומתנהגים בהתאם. אני מבחינה בשמחה מסוימת כי רכשתי לי מעמד כשל שוטת הכפר, מצוין. זה יאפשר לי לנהוג כרצוני, הלאה המוסכמות!

חם. חם מדי. ההסקה פועלת וילדים רבים מדי מתרוצצים סביב, שמנמנים וקולניים הם נצמדים אליי, מתחככים בגרבי הניילון החדשים שלי, ומניחים ידיים דביקות על ארנק הקטיפה היקר. "לכו מפה, ילדים רעים!"

הקול שלי נחנק כשאני מתבוננת במנהיג הלהקה, דוידי, בנה של חברתי הטובה. הוא דומה מדי לאמו. גם הוא סמוק וזחוח ומתקרב אליי כממתיק סוד. "אמא אומרת שאת מקנאה כי אין לך תינוק משלך," משב אוויר רווי במבה מציף את נחירי. "היא לא רצתה שתבואי כי זה עושה לה עין הרע", הוא מבשר לי בשמחה.

"מה זה עין הרע?" אני מתבוננת בו בעיון. משתוקקת להסביר לו הלכה למעשה, אבל לא יכולה.

יונתן יבין

בבית הוא פושט את האפודה שלו, כאילו הוריד מעליו את משא כל העולם. הוא נאנח ומתיישב, מחייך כמו תמיד את החיוך המנומס, המיוסר שלו. "היה נחמד," הוא אומר. והשקט לרגע מתפזר, וחוזר. הייתי יכולה לנחש את התשובה שלו. מה הוא כבר יכול להגיד, יונה'לה שלי? הרי בעולם המתוקן שלו הכל "נחמד", גם אם הוא לא. הקלות שבה חוויות, עצמים, אנשים ואירועים מחליקים לתוך קטגוריית ה"נחמד" הסלחנית שלו, לא רק מעוררת השתאות, אלא גם מעליבה את כל שאר הדברים ה"נחמדים" שלו, שהיו רוצים להיות קצת יותר מ"נחמדים". למשל, אני. אשתו.

ביום הנישואין השלישי שלנו, הוא גילה לי שהתאהב בי ממבט ראשון. אז שאלתי למה הוא אמר לי אז שאני רק "נחמדה", והוא הביט בי בתימהון גמור. לא עלה על דעתו להגיד לי משהו אחר, הוא אמר.

וזה עוד משהו בו שמצא חן בעיניי. כשיונה מחמיא לך, כשבטעות נפלטת לו מחמאה פעם בשנה, את יודעת שהיא אמיתית, ודווקא בגלל פשטותה. דווקא בגלל הסלידה שלו מסופרלטיבים. הוא באמת דובר-אמת כפייתי. בניגוד לאשתו, שלא מסוגלת להגיד לו את הדברים הפשוטים ביותר. "לא," עניתי בזעף. "לא היה נחמד. ותה, תשתה?".

נאוה סמל

חיי הנישואין שלנו דומים למכונית שנוסעת בהילוך ראשון. הססנית, מאתרת בזהירות מהמורות ונוסעת רק בנתיב הימני הבטוח, כשכל השאר עוקפות אותה משמאל בצפירה רועמת. "יונה טוב אלייך?" שואלת מעת לעת סבתא רבתא שלי בת ה-91. היא היחידה שעינה החדה מצליחה לחדור מבעד למסווה המהוגן והמבוטן שאנחנו מציגים לעולם. שאר בני המשפחה מסתפקים בנחת הרגעית. כמה הוקל להם שהבעיה נפתרה – נמצא לרווקה המזדקנת שלנו שידוך. לא יהיה רבב על המוניטין של משפחת סוחרי הבדים המכובדת מבני ברק.

מכונית הנישואין שלנו ממשיכה לדדות בנתיב שסומן לה ואחרי שיונה מתגלגל מעליי בלילות לתוך שנתו הדהויה, אני בוהה בתקרה השחורה שמעליי ומכבה את התפילות. למי שנבראנו בצלמו יש תוכניות משלו והרחם שלי כנראה איננה כלולה בהן. 

הקללה העתיקה. לא זו של רחל אמנו, ולא זו של חנה העקרה אם שמואל הנביא - קללת הנשים הנשואות לגבר אחד, שנשמתן נכספת לאחר. מה שיונה ואני עושים בלילות, אחרי שובי המקווה... תשמיש. מצוות פרו ורבו. כמה שאני מתעבת את המלים.

אסף אמר לי: תגידי "לעשות אהבה". מה שקורה בין גבר ואשה זה לא מגונה. הוא ביקש שאומר את הדברים המפורשים בקול. זה קרה בלילה שקדם לנישואיי. הוא הגבר שאסף את לבי ומאז הלב מנותק ממני ומטייל איתו בתרמיל הנדודים שלו. בבית הוריו ליד הים, בחדר שבו בילה אסף את ילדותו, כשהתרמיל הארוז מונח לצד המיטה, לחשתי לתקרה "לעשות אהבה", והשמיים לא נפתחו.

שירי ארצי

מאז ומתמיד אהבתי את הבדים. הבדים שהיו חלק מחיי עוד לפני שידעתי לדבר. אמא הייתה מניחה אותי לצידה, מאחורי הדלפק, ואני מעולם לא שבעתי מלשוטט בעיניי בין חלקות המשי והברוקד, ללטף במבטי את חלקותם האינסופית, לגמוע לתוכי את צבעיהם.

כשגדלתי מספיק כדי לתפוס את מקומה של אימא מאחורי הדלפק, לא הייתה מאושרת ממני. המחשבה שאוכל לעמוד לבדי שעות, לספוג בגבי את מגעו הצונן של האריג, להתחכך בקפלי השתי והערב העדינים, הארוגים ביד אמן, מילאה את לבי שמחה. בדים הם הבטחות לבגד שיכסה אדם. יכולתי לבלות שעות שלמות בבהייה בגלילים הצבעוניים ובניסיון לנחש למי נועדו, מה יהפוך לשמלת אירוסין מפוארת ומה יתגלגל במעיל מחמם כתפיים, מי יתכסה בכחול העמוק ומי תתהדר בלבן שפרחים קטנטנים רקומים בתוכו בצפיפות.

אבל ידעתי לעקוץ כשהיה בזה צורך, ובתוכי מתתי קצת בכל פעם שנזקקתי לארס כדי להרחיק עלבון, וגם לרדות דבש ידעתי, אבל זה הסתבר לי רק כשנכנס לחיי אסף, כשנכנס בטעות לחנות בשעת בוקר מוקדמת של יום חמישי אחד, כשחדר אל האפלולית התמידית והאיר אותה בחיוך הזה, שכבר מהפעם הראשונה מוסס בי את הקליפות, גבוה עוד יותר ממני, גמלוני בתנועותיו, מתוק מצוף, נכנס לחנות בטעות, נכנס בטעות אל חיי, ובמהירות בלתי מובנת הפך בעבורי לטעות הנכונה ביותר שיש.

דודו בוסי

יונה התקשר כמה דקות לפני כן. זה היה כארבעה חודשים אחרי שהתארסנו. מהקצה השני של הקו הוא דיבר בהתרגשות על פאה מדהימה שראה בחלון ראווה, מסר לי את כתובת החנות וביקש ממני למדוד אותה אחרי העבודה. יונה הבהיר מתחילת הקשר כי לאחר הנישואים הוא רוצה שאחבוש פאה. ביקשתי ממנו זמן לחשוב על זה כשלפתע הסתננה לחנות הטעות האלמותית.

כרבע שעה לפני כן יצא אבא לסידורים בתל-אביב. אמר שיחזור לקראת חצות היום. היית לבד בחנות. הנחתי את השפופרת, הרמתי את עיניי והתבוננתי בו. חודשים שלא נכנסו לכאן חילונים, בטח לא גבר צעיר וארוך שיער, לבוש בגופייה ובמכנסי ג'ינס בלויים. מפלצת ענקית מקועקעת על זרועו השמאלית השזופה והמיוזעת. "שלום לך", פנה אליי בחיוך של שיניים צחורות. אי אפשר היה להתעלם

משפתיו הדשנות, מפניו מכוסי הזיפים, ומעיניו התכולות הצלולות כמו הים באיים הקריביים. "במה אוכל לעזור?" השתדלתי להישמע לאקונית. "אני תקוע עם האופנוע שלי בחוץ, מחכה לגרר, השמש ייבשה אותי, אין פיצוצייה בסביבה, אפשר לקבל כוס מים?"

קולו היה צרוד, מחוספס. נשימותיי הפכו כבדות. בלעתי את הרוק ומיהרתי למיני בר בפינת החנות. מזגתי כוס מים מהברז והוספתי שלוש קוביות קרח. "אני מצטער להטריד אותך", שמעתי את הוד צרידותו מאחור. "זה בסדר, אתה לא מטריד", הושטתי לו את הכוס והשפלתי מבט. הוא לגם בשקיקה. ניכר כי עדיין לא הרווה את צימאונו. "אמזוג לך כוס נוספת", אמרתי במבוכה. "תודה, תודה לך, את מאוד נחמדה. את מתגוררת כאן באזור?"

"כן, לא רחוק מכאן. למה?" הוא ניגב את שפתיו בגב אצבעותיו ואמר שהוא מחפש את אחותו שחזרה בתשובה ועברה להתגורר בבני-ברק. "אין לי את הכתובת שלה, היא ניתקה את הקשר עם המשפחה". הוא הוציא תמונה מכיסו. "היא מוכרת לי מאוד. ראיתי אותה כאן בחנות", אמרתי. הוא חייך ונאנח. "זיהו אותה כבר כמה וכמה אנשים ברחוב הזה. לא כולם שמחו לעזור, אבל יש כמה שכן. אני מאוד מודה לך", והוא פנה ללכת. "אני יודעת איפה היא גרה", קראתי אחריו.

אלוהים יודע מדוע שיקרתי.

• לחלקו השני של הסיפור