100 האפשרויות לשמיניסט הדתי
קדימה לעתניאל, לעלי אולי אולי לישיבת פתח תקווה. לפני 30 שנה זה היה יותר פשוט, אבל היום לשמיניסט הדתי יש מבט מזוגג בעיניים כשמגיע השליח השלישי למכור את הישיבה/ מכינה שלו. האם ההיצע ראוי ולאן הולכים בני משפחת משאלי?
אין לי שום מושג כמה אופציות אפשריות מהן יכול צעיר חילוני לבחור כשהוא מסיים את חוק לימודיו בחינוך הממלכתי, יש לי מושג די ברור על אפשרויותיו של נער חרדי בן שמונה-עשרה, ועל-פי מה שפורסם בשבוע שעבר בכנס רבני הישיבות התיכוניות, בפני נער דתי עומדות לא פחות ממאה אפשרויות.
מאה אפשרויות! הבדיחה המגזרית בהקשר זה אומרת שבראש-חודש אלול יוצאים בני ה-18 האלה לטרמפיאדה הקרובה למקום מגוריהם והטרמפ הראשון שמגיע לוקח אותם אל שנת הלימודים הבאה שלהם. סליחה, לאן אתה מגיע? עתניאל? מתאים לי. רמת גן? סבבה. עלי? פתח-תקווה? אפרת? מעלות? הכל הולך. אפילו באילת יש ישיבת הסדר, או מכינה קדם צבאית, או שתיהן. זוכרים את "ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק בהר, בצפון הרחוק, וגם בשטח המשוחרר"? זהו זה. מאה אפשרויות!
אז זהו. זה לא באמת מאה אפשרויות. לא רק. במאה אפשרויות סופרים רק את אפשרויות הלימוד. בין ישיבה גבוהה, לישיבת הסדר, למכינות קדם צבאיות דתיות. לא סופרים את המכינות המעורבות (דתיים וחילונים, בנים ובנות), לא שנת שירות, ולא... צבא. מאה מקומות שונים בהם אפשר ללמוד!
אז איך בוחרים? איך אפשר לבחור (להוציא את שיטת הטרמפים הנ"ל)? או! בשביל זה מבלים את שנות י"א וי"ב באטרקציות שמציעות הישיבות והמכינות למועמדיהן. זה כבר לא כל כך פשוט כמו שזה היה פעם (לפני שנתיים נגיד) שאז היו מגיעים שליחים לישיבות התיכוניות ומסבירים לצעירים הנבוכים את ההבדל בין ישיבה שהלימוד בה הוא "לימוד לשם לימוד" לבין ישיבה שהיא "קהילתית" ו"הלימוד הלכה למעשה", בין ישיבה שהיא "חסידית" באווירה שלה, לבין "למדנית", בין הגוש למרכז ובין פתח-תקווה לנתיבות, ואפילו בין נתיבות לירוחם ובין חיספין ל... אלוני הבשן, נגיד.
היום, לתלמידים יש מבט מזוגג בעיניים כשמגיע השליח השלישי להשמיע את טענותיו השיווקיות ולכן הגימיקים הפכו למסעות אתגרים ואטרקציות ממש. מי אמר מסע ג'יפים ולא קיבל? תנסה בישיבה אחרת.
ולפני 30 שנה...
ומי בכלל זוכר מה שהיה פה רק לפני שלושים שנים. בנים ובנות מסיימים תיכון (אולפנות וישיבות תיכוניות), בנות יוצאות לשירות לאומי, בנים לישיבות הסדר. בקצוות יש את הצדיקים שעושים שנה ישיבה לפני ההסדר ואת הפושטקים שהלכו ישר לצבא. בקושי סיימו בגרות בגמרא, אין ישיבת הסדר שהייתה מקבלת אותם. פעם כדי להתקבל לישיבת הסדר היית צריך לעבור טירונות וגיבוש סיירות. לא כמו היום שהישיבות (מאה אפשרויות!!!) מחזרות אחרי תלמידים, רק שיבואו.
ומה יותר טוב? קוראי טור זה באופן עקבי כבר שמו לב שדעותיי העקרוניות בעד או נגד עניינים שברומו של עולם משתנות לא פעם בעקבות בחירותיהן המשונות של ילדיי בדברים שמי היה מאמין שהם גדלו בבית שלי...
לכן בהחלט ייתכן שכתבתי
או אמרתי (או חשבתי לעצמי) פעם, שיותר טוב שלא היו כל כך הרבה ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות. שאולי היה עדיף שהורים ומורים היו מרכזים מאמץ חינוכי לשמונה עשרה השנים הראשונות ובסיומן היו סומכים על הנוער שהוא יכול כבר ליישם את החינוך הזה, גם בצבא. לגמרי יכול להיות, כל כך מתאים לי לחשוב ככה!
אבל, בסטטיסטיקה המשפחתית שלי מתברר שכולם בעד אפשרויות בחירה, מרובות ככל האפשר.
בינתיים כבר היינו (הבכורה) ב"הסדר" של בנות (יש דבר כזה!!!), במסלול של מורות חיילות דתיות (השנייה), התחלנו באלול לפני שנתיים ללמוד בעתניאל וכעבור שבועיים עשינו יו-טרן לנתיבות (השלישי) וכרגע אנחנו בשירות המקוצר בגבעתי, וממש היום התגייסנו לצנחנים (הרביעי) אחרי שנה של מכינת נחשון (מעורבת כנ"ל, הרביעי), וברגעים אלה ממש אנחנו בגיבוש לאחת הסיירות.
אז ככה אני, יותר ממה שאני מחנכת אותם הם מחנכים אותי וכרגע אני בעד מאה אפשרויות!
