דתיים וחילונים - כשמש לירח

בסוף העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "סרוגים", מספרת הודיה ליפעת על החלטתה להגדיר מחדש את זהותה, להפסיק להיות "דתיה". מתוך מבוכה היא מודיעה במחווה צובטת לב, שמעכשיו היא "חילוניה". כל אחת יכולה להיות "חילונית", אני אומר לעצמי תוך כדי הצפייה המענגת, אבל הודיה שלנו תהיה דווקא "חילוניה", על משקל "דתיה", כי זהותה החדשה נקרשת בה מתוך החומרים המתערבבים של דתיותה המתמוטטת. מן החיוך הנכלם והרענן שמייצרת השחקנית טלי שרון, תוך כדי הגיית המלה "חילוניה", צמחה רשימה זו.

היהדות הדתית המסורתית, זו שקיבלו קודמינו מקודמיהם וקודמיהם מקודמי קודמיהם, עד אמהות ואבות - היא שמש. היהדות החילונית, הלאומית, שתחילתה הציבורית במאה ה-19, היא ירח.

החומרים מהם עשויה הזהות היהודית: הסיפורים והסמלים, קורנים מן השמש. בה מקור הזמנים, החגים, השבת; ממנה הצום והמשתה; מתוכה נובעים הטקסטים והמנגינות. היא הכדור הלוהט סביבו חג הירח החילוני, שסמלי זהותו, סיפוריו, זמניו וחגיו, מלותיו ומנגינותיו, לקוחים מן המורשת הדתית של עמו, והוא נוטע בתוכם כמיטב יכולתו את ערכיו ודגשיו.

ערכים שונים יכולים לדור יחדיו באותה חברה לאומית, כל עוד מסכימים הצדדים המשתתפים על מתווה משותף לסמליהם וסיפוריהם. הסמלים העתיקים משתקפים בסמלים חדשים – הטלית בדגל, הפיוט בהמנון, עיר דוד בבירה, "כנסת הגדולה" בפרלמנט – ומקבלים במסגרתה משמעויות חדשות, המאפשרות לרוב החילוני להזדהות עם חלקן מתוך זיקה אל ערכיו החילוניים. במקביל, המיעוט הדתי מזדהה עם חלק מהמשמעויות מתוך זיקה לערכיו הדתיים.

מה שמאפשר פלורליזם ערכי בחברה היהודית במדינת ישראל, היא הסכמה רחבה: חילונים כדתיים מציינים פסח וסוכות, שבת ויום כיפור. ברוב המקרים רשת הסמלים (המנהגים, המצוות) של הדתיים צפופה ומהודקת יותר מזו של החילונים, אך אלה כאלה נותרים בתחומי הזמנים העתיקים ואינם מייצרים מערכות סמלים חלופיות. הירח החילוני שואב את סמליו מהשמש הדתית, ומעניק להם משמעות שונה. 

התעלול המינכהאוזני בו שלפנו עצמנו מבוץ הגלות באחזנו בציצית ראשנו, התאפשר בזכות אמותינו החילוניות ואבותינו החילונים, המהפכנים הגדולים שהצליחו להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת, למרוד ולבנות באותן ידיים ממש.

כדרכם של אפיקורסים, היתה נפשם מופת של שילוב בין שמש לירח. הם ידעו בעל פה את "ברכת המזון" אותה לא שרו והכירו היטב את קטעי ה"הגדה של פסח" אותם לא קראו, ובזמן שלא שרו ולא קראו היו הסמלים העתיקים צועקים בתוכם על אפם ועל חמתם. לעתים אף השכילו לביית אותם בעולמם החדש, לפרוש מפה לבנה על שולחן שבתם או להדליק שמונה נרות בחנוכייתם.

טוב נעשה אם נזכור כי אנו מחוברים אלה לאלה בכוחות משיכה גורליים. היעלמותו של האחר עלולה להזיק לנו, נוכחותו המאתגרת תומכת ומעשירה את זהותנו. הירח זקוק לשמש כשם שהשמש זקוקה לירח. אל ניתן להם לאכזב זה את זו. 

בארי צימרמן משורר ומרצה בעלמא - בית לתרבות עברית, בתחום הספרות והזהות יהודית