קייטנה ברמאללה? הלוואי

אמצע הקיץ. חם. החופש הגדול בעיצומו. כ-30 ילדי מתנחלים יוצאים במיניבוס של המועצה המקומית, מהיישוב בית-אל, ונוסעים לעיר הסמוכה רמאללה. המיניבוס נכנס לעיר, חוצה אותה הנהג עולה בשביל צר ותלול, עטור עצי ברוש צפופים, אל מלון פלסטיני. הילדים נכנסים בצהלות לרחבת המלון, ומשם הישר לבריכת השחייה הקרירה, שם יבלו יחד עם ילדים פלסטינים.

הסיפור הזה לא לקוח מהעתיד הרחוק, אלא מהעבר הקרוב. סוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80 העליזות: המלחמה הייתה בימים ההם מלחמת מים עם ילדים פלסטינים שאת שפתם לא הבנו. אבל ידענו לתקשר בלי מילים. פרק זה של תחילת דו-קיום וטרום אינתיפאדה, הוא הסיפור הנשכח של ילדותי. והנה עוד סיפור על הימים ההם: אשה הנשואה באושר לאחד ממנהיגי המתנחלים ביו"ש היום, למדה נהיגה לקראת קבלת רשיון אצל מורה לנהיגה פלסטיני באחת מערי הגדה. נסו לדמיין את הפרטים הקטנים: איך היא יוצאת בבוקר עם בעלה הידוען, עולה למכוניתו של המורה הערבי ויוצאת לדרך, לבד היא והוא, אוחזת בהגה בעדינות, מפקידה את בטחונה בידיו ומעבירה להילוך שני. היא לא האישה היחידה. נשים וגברים רבים למדו אז נהיגה בערים הערביות.

אני נזכר בגעגועים בניצני הכבוד ההדדי שנבטו בינינו, המתיישבים היהודים ביו"ש, ובין הפלסטינים, ולבי נחמץ. 

אמי לקחה אותי פעמים רבות לקניות ברמאללה, בה נסענו דרך כיכר השעון במכוניתו של הקבלן, לבחור אריחים לבית הנבנה והולך. לא היה פחד באוויר. נשארתי לבד ברכב, ואף אחד לא חשב לערוך בקטנצ'יק פוגרומצ'יק. אני ניזכר איך היינו מתדלקים את המכוניות בתחנות הדלק של אל-בירה, רמאללה. איך נסענו במוניות שלהם, קנינו עזים מהרועים הפלסטינים. אלפי פועלים פלסטינים עבדו ביישובים היהודיים, והתפרנסו בכבוד אחרי השפל הכלכלי תחת השלטון הירדני.

כל זאת עד שהתחילו זריקות האבנים ואחריהם הבקת"בים ולבסוף היריות והרובים והפגזים והמבצעים הצבאיים שלנו.

אבל מה התרחש אצלנו לפני האינתיפאדה? אילו תחושות ליוו את הגברת בדרך לשיעור הנהיגה? איך נפרדה לשלום מהמורה הערבי שלה בסוף השיעור? איך הרגשנו ומה חשבנו אני וחבריי העולזים בשחייה המשותפת בבריכה הפלסטינית? מה איפשר לכול זה לקרות?

אווירה של היכרות ואווירה ראשונית של קבלת האחר התקיימו אז בשטחי יהודה ושומרון. לאומיות בריאה חשוכת לאומנות, שעת רצון שהתמוססה.

רבי נחמן מברסלב אמר, "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". אני מאמין לגמרי שאם נשקיע את מיטב כוחנו וכישרונותינו בהיכרות הדדית עם בני דודינו הפלסטינים, אם נדע לכבד אותם והם אותנו, אם נקבל את נוכחותם כאן והם יקבלו את נוכחותנו - נוכל להציל את מפעל ההתיישבות מעוד חורבן ועוד גירוש. בדרך הכבוד ההדדי לא נצטרך להרוס אף יישוב יהודי ולא לגרש אף פלסטיני.

דווקא אנחנו המתנחלים, שחיים יום יום את המפגש בשטח, יכולים להיות השער לשלום. עלינו לברך על שיתופי פעולה כלכליים, לחדש את הקניות אצל הפלסטינים, לערוך עמם מפגשי היכרות. רבני היישובים שסמוכים לכפרים פלסטיניים, בהחלט יכולים להיפגש עם ננכבדי הכפר. צעדים של שיתוף פעולה אקולוגי כאלו כבר נעשו, אך לפני חודשים ספורים. בעיות שקווי הביוב של עין יברוד ועפרה הובילו לבנייה משותפת של מתקן לטיהור שפכים.

לא מעט מתנחלים, רבים מהם צעירים, מעוניינים ללכת בדרך השלום. אבל התהליך חייב להיות מקביל. גם הפלסטינים חייבים להכיר אותנו, להכיר בנו, לחנך את ילדיהם שאנחנו לא מפלצות. כשזה יקרה, נוכל לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו ממש כמו שהיה כאן (כמעט) בתחילת שנות ה-80.

נחום פצ'ניק , תושב גוש עציון, משורר ומנחה סדנאות יוגה צחוק