בין מוקשים ושדות: המרדף אחרי התַּחְמָס הנוּבּי

"מוקשים, הזהר!" זועקים שלטים צהובים וחיוורים מצידי הדרך המפותלת באזור סדום. ים המלח גוסס מעבר לחלונות והמסחרית הלבנה של יואב פרלמן, חוקר במרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, שועטת בעיניים עצומות אל שטחי השדות החקלאיים בסמוך ליישוב נאות הכיכר, ומשאירה מאחוריה סופות אבק קטנות שמתנפצות אל צידי הכביש ונעלמות.

את החגיגה הרומנטית של ערב ט"ו באב הותרנו לאחרים, כי יש לפנינו משימות הרות גורל וביניהן מפגש מרגש לא פחות עם חייזר מקסים ובעל כנף, שהחליט להקים בית ומשפחה במקום הנמוך בישראל – במלחת סדום.

"התַּחְמָס הנוּבּי, התחמס הנוּבּי", אני משנן בתוך הראש במהלך הנסיעה. בהתחלה, שתי המילים הללו נשמעו כמו שם גרוע של ארגון טרור חדש במזרח התיכון, אך רק לאחר שערכתי היכרות ראשונית עם תמונות פרופיל של עוף הקרקע הקטן, הסקרנות לפגוש אותו מקרוב רק הלכה וגברה.

‏ (צילום: יואב פרלמן, החברה להגנת הטבע)

1

2

3

4

5

6

7

זה כל מה שנשאר: כ-20 זוגות מקננים בישראל

אומנם יש מאות ציפורים אחרות שעוקפות את התחמס על מסלול תצוגת האופנה בטבע, אך נראה כי דווקא העוף המוזר והמסתורי הזה מצליח להטיל את קסמיו על צפרים בארץ ובעולם. העובדה שנותרו בישראל רק כ-20 זוגות מקננים, הופכת אותו ליעד תיירותי מבוקש וסמל ייצוגי כואב לבית גידול מיוחד שהולך ונעלם בטבע המצטמצם בישראל.

השמש מפזרת אור אחרון לקראת חילוף המשמרות עם הירח, והרוח החמה צורבת את העיניים כשאנחנו יוצאים מהרכב ומביטים לעבר התעלות הסמוכות לשדה. פרלמן סוקר את שבילי העפר והצמחייה הקרובה להם, שכבר לוחשת לציידי הלילה הקטנים מסביב להתכונן למערכה. הוא שולף את המכשיר הסלולרי שלו. תוך שניות נשמע מהרמקול הקטן רינגטון נבחני להפליא. קריאות "קיאו, קיאו" רמות מתפזרות במרחב.

"אני מנסה למשוך אותם בעזרת דגימת קול שהוקלטה בטבע, כדי לראות מי נמצא קרוב אלינו ויקרא בחזרה", הוא אומר. סדרת הקריאות הסלולריות לא מניבות תגובה חוזרת. בז חורך את קווי הדמדומים בשמיים ומספר עטלפי בודנהיימר זעירים כבר מרחפים באוויר וצדים חרקים. אני מישיר מבט לצדדים ומבחין שבכל כמה מטרים ניצב שלט המזהיר מפני מוקשים.

"אתה בטוח שבטוח כאן?" אני שואל. פרלמן מחייך. "כל עוד נשארים על השביל, אין מה לדאוג, המוקשים הם החברים הכי טובים של התחמס, ועכשיו תתחיל לסרוק את השביל, התחמסים אמורים להתחיל לצאת ולצוד חרקים", הוא מציע. אני נצמד למשקפת ומחפש תנועות וגופים חשודים על השביל.

פה גדול, אוכל הכל (צילום: יואב פרלמן, החברה להגנת הטבע)

התחמס הנובי, השייך למשפחת התחמסיים, הוא למעשה מכונת ציד משומנת של חרקים ובעיקר עשים פריכים. הוא שוקל כ-40 גרם לערך ופעיל בעיקר בשעות הדמדומים והחשיכה. כל תחמס התברך בפה עצום, המסוגל לבלוע את החרקים באוויר תוך כדי תמרונים מרשימים. בישראל ישנם שני מיני תחמסים נוספים - האירופי והמצרי - שנוהגים לחלוף דרך ישראל בעת עונות הנדידה, אך רק התחמס הנובי הקים בית יציב למדי בארץ הקודש.

אבק בפה, יתושים עצבניים ואין זכר לתחמס

עד לתחילת שנות ה-80 התחמס הנובי קינן באזורים נרחבים של עמק הערבה ובקע ים המלח, עמק הירדן ואפילו הגיע עד בית שאן. "המלחות מבחינתו הן המקום המושלם לחיות בו, לקנן ולגדל גוזלים, ובעיקר לצוד מזון המצוי בשפע", אומר פרלמן. "כשהמלחות הגדולות נעלמו - וכיום בסדום נותרה האחרונה - התחמסים למעשה תלויים על בלימה ונתונים בסכנת הכחדה".

אנחנו צועדים בשקט ונבלעים בחשיכה. פרלמן (33) מצויד במשקפת ופנס, מאיר במיומנות לכל עבר, מנסה לאתר ניצוצות תחמסיים. הוא מכיר כל פינה באזור המלחה ליד נאות הכיכר מאז שהחל הרומן שלו עם התחמס הנובי בשנות ה-90.

כנער הוא הגיע לבקר חבר צפר ביישוב, שערך לו היכרות ראשונה עם התחמס, ובמשך מספר שנים הוא חקר במסגרת לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון את האוכלוסיה הקטנה שנותרה באזור.

המידע על אורחות חייה בלילה היה מועט ביותר ופרלמן, שבילה מאות לילות בתיעוד ומחקר בנאות הכיכר ועין תמר, היה גם הראשון בעולם לגלות את טקסי החיזור התזזיתיים של התחמסים.

לאחר חיפוש רגלי קצר שעלה בתוהו, אנחנו שבים למכונית, בתקווה לכסות שטח גדול יותר ואולי גם למצוא את הנובי המיוחל. 

לאחר נסיעה ארוכה בחשיכה, בין החממות המפורקות והשבילים בשדות, אנחנו זוכים לראות אוח מדברי גדול וכמות לא מבוטלת של עטלפי חרקים רעבים. אני משתדל לבלוע בשקט את הרי האבק שניטחים בי ומאזין לקולות היתושים שרודפים אחרינו ללא הרף.

צמד צלליות ושפם של אלברט איינשטיין

ירח מלא ושמנמן מפנק אותנו באור צהבהב וחיוור, נותן למעשה את האות לתחמסים לצאת באיטיות מחוץ לסבך השיחים. בעוד שבשעות היום הם מסתתרים ונחים, השעות הראשונות של הערב מהוות עבורם זמן אידיאלי לציד.

לפתע הרכב נבלם בפתאומיות חרישית ופרלמן, דרוך כמו עוף דורס, קופא במקומו ומכוון את הפנס מתוך הרכב אל אחד משבילי העפר. שתי צלליות כהות מופיעות מספר מטרים מאיתנו ונעצרות. תוך שניה בי מבעבע חיוך רחב. מבט זריז דרך המשקפת מגלה זוג תחמסים הצמודים לקרקע. עיניהן מחזירות אור והשקט השורר ברכב מצמיד אותנו למושבים.

אני מתמקד בראשו של אחד התחמסים ויודע שכל שנייה חשובה. העיניים הגדולות של התחמס מאפשרות לו לקלוט מקסימום אור במהלך הלילה כדי לאתר את הטרף. הן שחורות ובוהקות, אך אני מהופנט דווקא בשפם הממקום בקצה פניו המאורכות. מסרק נוצות עדין המכסה את שני צידי המקור, נראה לעתים כמו חיקוי חביב לשפם של אלברט איינשטיין וקשה שלא לחייך לעברו.

שפם יעיל (צילום: אמיר בן דב)

"השפם עוזר להם להגדיל את שטח הלכידה ולתפוס את החרקים ביעילות", מסביר פרלמן. "אין להם צורך ברגליים ארוכות. עם מפתח פה כל כך גדול, הם פשוט שואבים כל חרק שנקרה בדרכם". עשר שניות של עונג מסתיימות במהירות והשניים פורשים כנפיים ארוכות ונעלמים בסבך. בפה יש טעם של חול ואבק, אבל כעת התיאבון לתחמס נפתח ואנו ממשיכים במרדף.

פרלמן מספר שבלילות של ירח מלא, התחמסים פוצחים במחול חיזור והזדווגויות שעשויות להימשך חלק ניכר מהלילה. "הם יכולים להשתולל במשך ארבע עד חמש שעות. הזכר עף באיטיות לעבר הנקבה בתעופת דאווין כדי להרשים אותה. הוא מבליט את הכתמים היפים שיש לו על הזנב והכנפיים, בתקווה שזה יעזור לו".

אם שפר מזלו של הזכר, לאחר רצף של פעולות תעופה וחיזור, השניים נעלמים כל מספר דקות אל השיחים. עושים מה שעושים וחוזרים לרקוד אחד אחרי השניה, עד שמישהו מהם מרים דגל לבן.

בין הפטיש לסדן

האוזניים במהלך הנסיעה מתפקדות כמו עיניים נוספות. הן פעורות לרווחה ומנסות לשאוב כל צליל שירמז על נוכחותם של התחמסים באזור. קולות דיבור וצעקות של פועלים תאילנדים בשדות מזכירים בכל רגע את האיום המרחף על המקום. התחמסים אומנם לא רשומים בתפריט הקולינרי של הפועלים, אך דווקא הגידולים החקלאיים עשויים לשנות את המצב השביר באזור.

אזור סדום הוא מקום קשה לענף החקלאות ובנאות הכיכר והסביבה נאבקים במתחרים במדינות הסמוכות בכל הנוגע לתוצרת חקלאית. לדברי פרלמן, הדרישה ההולכת וגוברת של החקלאים המקומיים לפנות את שדות המוקשים מסביב למלחה כדי להרחיב את שטחי החקלאות, לא בדיוק מסתדרת עם תוכנית ההישרדות של התחמסים והמשך קיומו של בית הגידול המיוחד.

"ברגע שהשטחים ינוצלו, אפשר להיפרד לשלום מאחד העופות הנדירים בעולם. המוקשים שמהווים סכנה כה גדולה לאדם, הם למעשה שומרי הסף של התחמסים", מסביר פרלמן. "הלחצים מצד אחד להשיג אישורים מהצבא וממשרד החקלאות כדי להכשיר את השטחים לחקלאות רק גוברים עם הזמן, כך שבכל רגע נתון, יכול לעלות כאן D-9 ותוך יום למחוק את התחמסים ואת בית הגידול הנדיר".

תחמס צעיר (צילום: יואב פרלמן, החברה להגנת הטבע)

פרלמן לא מאשים את החקלאים שנלחמים על הישרדותם. "הם לא האנשים הרעים בסיפור, אלא כמו התחמס, נמצאים בין הפטיש לסדן. החקלאים נמצאים בלחץ כלכלי וחברתי קשה ואין להם ברירה, אלא לנסות להגדיל את השטחים", הוא אומר.

"אבל כאן למעשה התפקיד של הממשלה. להחליט אם היא רוצה לקיים ולשמור על ערך הטבע המוגן, או לוותר עליו בשביל לסבסד את החקלאים. צריך למצוא דרך משותפת לכולם שתשמור על האיזון. בסופו של דבר, כולם יכולים להרוויח. החקלאים יקבלו שטחים, המדינה תקבל תיירות והתחמסים יוכלו להמשיך לשרוד".

במהלך הלילה הצלחנו לצפות בשני תחמסים נוספים באזור השדות למספר שניות. בדרך חזרה לאזור המרכז, אני מנסה לספור את שלטי המוקשים הצהובים שבוהקים לאור פנסי הרכב. אני מביט לאחור ומקווה שהם יצליחו במלאכתם להרחיק את האיום מהתחמסים החביבים. רצף המחשבה נקטע בפתאומיות כשתחמס סורר הופיע מול שמשת המכונית וכמעט פגע בה. למרבה המזל, הוא הצליח להתחמק ונעלם בחשיכה, מותיר את יושבי הרכב המומים, אך עם חיוך. עוד תחמס נוסף לרשימה.