"הג'יי.די סלינג'ר של דורנו"
לג'ון יוז היתה היכולת לדבר אל לבבות הצעירים, על מצוקותיהם והפנטזיות שלהם. בסרטים כמו "מועדון ארוחת הבוקר", "יפה בוורוד" ו"בת 16 הייתי", היטיב לשלב בין האינדיווידואליות, החומרנות והשמרנות של נערי שנות ה-80. פרידה
ג'ון יוז. גדל בפרבר מבוסס (צילום: AP)
מתבגרים הופיעו בסרטים כבר לפני סרטיו של יוז. בשנות ה-50 וה-60, עם התבגרותו של דור ה"בייבי בומרס" שמאס באידיאלים של הוריו, נוצרו סרטים רבים שעסקו בעולמם של הצעירים האבודים, הזועמים והמורדים, החל מג'יימס דין המיוסר ב"מרד הנעורים" (1955) ועד החיפוש אחר בני הנוער שאבדו להוריהם בענני הגראס של שנות ה-60 ב"התפשטות" (1971).
אבל הדור של שנות ה-80 כבר לא היה דור מרדני. אלה היו בניהם ובנותיהם של מורדי שנות ה-60 שהפכו כעת לבורגנים שבעים. יוז, שגדל בגרוס פוינט שבמישיגן, עיר קטנה בעלת אוכלוסיה מבוססת, הטיב להביע - ויותר מכך, להזדהות - עם המנטליות של בני נוער הגדלים בעידן חומרני ושמרני: צעירים שמנסים להגדיר את עצמם מבלי שיעזו או ירצו לטלטל את יסודות העולם בו הם חיים. דור שלא מורד למען אידיאל חברתי, אלא למען השגת מטרותיו האישיות.
דווקא לא החלוץ
יוז דווקא לא היה מי שעשה את הסרט שפרץ דרך בתיאור בני נוער בשנות ה-80. הייתה זו הבימאית אמי הקרלינג ("קלולס") בסרט “Fast Times At Ridgemont High” משנת 1982. סרטיו השמרניים של יוז מעולם לא העזו להיות עוקצניים כמו סרט זה, או לעסוק בבוטות ובישירות במיניות של בני הנוער, אבל יוז שם בפי הדמויות הצעירות טקסטים שהתייחסו ברצינות לתובנות של גיל הנעורים, ולכן גם נחוו כסרטים שלא רק שיקפו, אלא בעיקר דיברו אל צעירים אלו.
"מועדון ארוחת הבוקר". נאיביות עם עוצמה לא מבוטלת
יוז גידל דור של שחקנים צעירים שרבים מהם חזרו להופיע בסרטיו. אמיליו אסטבז, מת'יו ברודריק, ג'אד נלסון, אנתוני מייקל הול, אלי שידי וכמובן, מולי רינגוולד, שהפכה בעקבות סרטים כמו "בת 16 הייתי" (1984) "מועדון ארוחת הבוקר" (1985) ו"יפה בורוד" (1986) לאחד מסמלי הסקס התמוהים של העשור. שחקנים אלה כונו בתקשורת "The Brat Pack" ("חבורת הפרחחים"), מעין וריאציה ל- "Rat Pack" ("חבורת העכברושים") - הכינוי שניתן לפמליית המתהוללים שהקיפו את פרנק סינטרה, קישור המעיד על היסט בתרבות האמריקאית הפופולרית ששמה במרכזה את עולמם של בני הנוער.
ב"יפה בורוד", מולי רינגוולד היא אנדי, "אנדרדוג" טיפוסי לסרטי יוז, בת למשפחה השייכת למעמד הפועלים, שמתאהבת בבליין (אנדרו מקארת'י) בן העשירים המטופח. למרות שלצידה נמצא כל הזמן החבר הנאמן והפריקי דאקי (ג'ון קרייר), שאהבתו אליה אינה מוסתרת, לא הוא יזכה לנשק את שפתי הדובדבן הבשרניות. בן העשירים יתפקד בסוף הסרט כנסיך על הסוס הלבן ויגאל את אנדי ממצוקותיה המעמדיות. זוהי פנטזיה שמרנית המתאימה ככפפה ליד לעידן הרייגניסטי בו היא נעשתה.
ב"מועדון ארוחת הבוקר", אולי סרטו האיקוני ביותר של יוז, ריתוק של סוף השבוע בבית ספר תיכון הופך לסדנת פסיכודרמה שבה חמישה סטריאוטיפים של בני הנוער מוצבים אחד מול השני. בתנאי מעבדה אלה, המצוקות נחשפות בהדרגה וכך גם "מורכבותן" של הדמויות. האחווה הנוצרת בין המשתתפים מסוכמת במשפט האלמותי "כל אחד מאיתנו הוא מוח ואתלט, ודפוק בשכל ונסיכה ופושע". זה אולי פאתוס של גיל הנעורים, אבל לנאיביות זו יש גם עוצמה בלתי מבוטלת.
רינגוולד. אחד מסמלי הסקס התמוהים של העשור (צילום: Gettyimages)
ב"חלומות צעירים" (1985) - ובצורה מוצלחת יותר ב"שמתי ברז למורה" (1986) - יוז עסק פחות בדרמה של גיל הנעורים ויותר ביכולתם של בני נוער להגשים פנטזיות. ב"חלומות", שני גיקים של מחשבים יוצרים אישה שמגלמת את השלמות הגופנית והשכלית עליה פנטזו. יוז לא ניסה לגרות באמצעות הצגת ביטוי גראפי מפורש לדחפים החרמנים של גיבוריו. במקום זאת, הוא החניף לדור צעיר שהתחיל לפתח סוג חדש של עצמאות וערך עצמי באמצעות השליטה שלו בטכנולוגיה.
ב"שמתי ברז", מת'יו ברודריק הוא תחמן על בשם פריס ביולר, הגורר את בת זוגו ואת חברו הטוב ליום של התהוללות בשיקגו, תוך כדי שיטוי בהוריו הנאיביים, באחותו הקנאית ובמנהל בית הספר המרושע. "אני לא מאמין בביטלס, אני רק מאמין בעצמי...הייתי יכול להיות ה- walrus (הניבתן – בשיר המפורסם של הביטלס – א.ד) אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שאין לי מכונית". השקפת העולם של ביולר היא ביטוי קולע לקשר בין אינדיווידואליות, חומרנות ושמרנות בסרטיו של יוז.
לקראת סוף שנות ה-80 הועם זוהרם של סרטי הנעורים של יוז, אך המורשת שלו לא נעלמה. היא המשיכה להתקיים בסדרות טלוויזיה כמו "דגראסי" (1987) ו"בוורלי הילס 90210" (1990). באמצע שנות ה-90 החל גל חדש של סרטי נעורים שבהם יוז כבר לא נטל חלק, אבל השפעותיו עדיין מורגשות היטב בסרטי הנעורים ובסרטיהם של בימאים מרכזיים בקולנוע האמריקאי, כמו קווין סמית' ("עכברי קניון " מ-1995) וג'אד אפאטו (סדרת הטלוויזיה "פריקים וגיקים" מ- 1999). סרטיו ימשיכו להיות שלב מכריע בדיאלוג בין התרבות הפופולרית ובני הנוער שאל ליבם היא מנסה לדבר בשילוב של אמפתיה ומניפולציה.
