כבשו את הכיפה הלא נכונה

ביום שישי האחרון פורסמו ב"ידיעות אחרונות" נתוני ההתנדבות ליחידות הקרביות בתיכוני הארץ. הטבלה, כהרגלה, אינה משקרת. בראש ליגת העל הקרבית ניתן למצוא כמעט אך ורק תיכונים דתיים, או כאלו השייכים להתיישבות העובדת. באופן לא מפתיע, כבש את צמרת הליגה בית ספר תיכון הניצב בשני המגזרים (של קיבוץ שדה אליהו).

במצולות הטבלה, קרב תחתית בין הערים הגדולות. יורדת ודאית לליגה הארצית – מדינת תל אביב. יוצאת דופן בעניין זה, ירושלים: אם מנפים את הציבור החרדי שבזכות נציגיו הצווחנים זכה בפטור ממחיר הדם, מפתיעה בירתנו לטובה לטובה.

מעניין לשים לב לחוסר המיתאם בייצוגו של המגזר הדתי-לאומי בין מוקדי הכח של מדינת ישראל. כוחם התקשורתי, (למעט חריגים כאורבך) והפוליטי (שוב אורבך) של הסרוגים, עומד ביחס הפוך למספרם בבתי העלמין הצבאיים. מאידך, עצמתה של מדינת תל אביב בתקשורת ובפוליטיקה עומדת ביחס הפוך למספר מקבלי הצל"שים מקרבה.

אבל לא כולם מרוצים מנוכחות הסרוגים בפלס"ר גבעתי. כבר בפתיחת מבצע "עופרת יצוקה", נשמעו ריטונים נרגנים על כי ההרס הרב שזרעה ישראל בעזה, מקורו בקצינים ובחוגרים הדתיים. גם אודות השפעתה המתעצמת של הרבנות על רוח הלוחמים נמתחה ביקורת.

האמת? אף אני איני מרוצה מכך. הייתי מעדיף הרכב צבעוני יותר ביחידות הקרביות. אך בניגוד לנציגי השמאל, לא פניתי לאיחוד האירופי. גם מהבי. בי. סי לא התקשרו. אני פשוט סבור שמי שהדבר מפריע לו, יתנדב במחילה ליחידה קרבית וישנה את המאזן. שיציב אידיאולוגיה חלופית מול ההקצנה הדתית בצבא, או שיידום לנצח.

כאן בא לידי ביטוי כוחו של השמאל באמצעי התקשורת. מסתבר כי בחלקים של השמאל הישראלי, חששו מנתונים דוגמת אלו שפורסמו. כמה מהם הקדימו ופרסמו קריאה לבדיקת פשעי מלחמה שהתרחשו כביכול בזמן המבצע בעזה. פרסומים אלה הופיעו מעל כל עיתון ותחת כל באנר רענן. בין אנשי הרוח שחתמו על המסמך מופיעות פיגורות כאלוני וכשריד. אך לא רק אידיאולוגים מקצועיים בין החותמים. מומחים בעלי שם בתחומי הפילוסופיה של המוסר כאורנה בנאי וכרמי הויברגר, נרתמו אף הם.

וכאן נשאלת שאלה עקרונית.

האם לזכותם של סופרים ושחקנים עומד יתרון מוסרי מעבר למצפונם של סרס"פים במילואים או נהגי D9 בשירות סדיר? האם דעתו של שחקן מתל אביב מתעלה מעל זו של סמ"ר מהקיבוץ הדתי שדה אליהו?

הנקודה העיקרית שאותה מתקשים לתפוס בשמאל האינדיבדואלי, פשוטה. כדי לשמור על חופש הפרט וחירות היצירה הפנימית, יש צורך בליכוד שורות כלפי חוץ. הבינו זאת מצויין אנשי רוח (אמיתיים) כאייסכילוס, שלחם בפרסים וכסוקרטס, שהתייצב בחזית מול הספרטנים האימתניים. הכח הצבאי, הגס, האלים, ורחמנא לצלן -הפטריוטי, הוא היחיד החוצץ בינינו לבין אבדון רודני – תיאוקרטי.

מאידך, גם הסרוגים תופסים כהרגלם באיחור. מדובר בעובדה כי מוקדי הכח אינם נמצאים בשיזפון, אלא הרחק משם באולפני הטלוויזיה. אם מעוניינים אנשי הפריפריה בהשפעה כל שהיא, טוב יעשו אם יקימו מכינות להפקת סדרות ריאלטי ולא לשירות קרבי. עד אז ימשיכו ב"ארץ נהדרת" למכור לנו את המתנחלים כמזילי ריר. האם בשל שליטתם המוחלטת של אנשי השמאל בשופרות התקשורת עלי להיחשף לכל הגיג של משתתף "במועדון לילה"?