אנטליה, אבל אחרת לגמרי

חם בטורקיה, חם מאוד, בעיקר באוגוסט, בעיקר בצהריים. גם ישראלי מאותגר שלגים וגשם בקיץ כמוני, חייב להסכים עם הקביעה הזו. וגם אם לא יסכים, חמש דקות בשמש הטורקית מחוץ לטרמינל באנטליה ישכיחו ממנו לְמה בכלל הוא צריך להסכים, או לַמה בכלל, עכשיו, בחום המהביל הזה, הוא צריך להיות כאן. ואיפה המדריך, ואיפה בכלל המזגן הקרוב, ולמה הוא לא עובד בשעות הכי חמות ביום.

הישועה מגיעה בצורת מיניבוס מהודר וממוזג, שמחדיר מעט שפיות ומנשב קרירות על הפדחות הקלויות. המקום הוא אנטליה, טורקיה, מֶכַּה של ישראלים חובבי קלאבים והכל כלול, שפקדו אותו (ועדיין פוקדים) במאות אלפיהם מדי קיץ. מטרת הטיול שלנו, עם זאת, היא להכיר אנטליה שונה, זאת שמחוץ לקלאבים ואולי אף מחוץ למסלולי התיירות השגרתיים, המיוזעים, שבהם הופכים עצמם אירופאים לבנבנים לקבאב Well Done.

עד שנגיע למחוזות הקרירוּת, אנחנו עדיין ב-40 מעלות ו-120 אחוזי לחות, בעיר אנטליה עצמה. במלון הוחלט שמזגנים זה דבר חיובי, אבל לא כשחם, ולכן מתחילה מערכת המיזוג לפעול רק מהשעה 17:30. המים בברזים, לעומת זאת, קרים בלבד. המזל הוא שאנחנו בקומה השביעית, הרוח נעימה ומצננת, והנוף מראש המצוק למפרץ הכחול-עמוק, משגע.

צבע המים מפצה על הכל. אנטליה (צילומים: אחיה ראב"ד)

ערב יורד על אנטליה

השאיפה הטבעית היא להיצמד למזגן ולא לזוז עד לטיסה חזרה הביתה, אך המשימה העיתונאית קוראת לנו. יצאנו לסיור ערב בעיר. באנטליה שתי טיילות, המשתרעות לאורך קילומטרים רבים, האחת במערב העיר והשנייה במזרחה (אזור לארה). הטיילת המערבית, קוניה-אלטה (Konya alte), מלאה במסעדות, בתי קפה-טברנות שאותם ממלאים בעיקר מקומיים. בשעות היום מלאים החופים – המופעלים בידי זכיינים – במשתזפים ורוחצים. הכניסה חינם אולם שכירת כיסא חוף ושמשייה היא בתשלום. כמובן שאפשר להביא שמיכה, שמשייה או כיסא מהבית, אף אחד לא יכריח אותך לשלם, אך תאלץ להתמקם בפיסת חוף נקייה מכיסאות להשכרה.

בשעות הערב, הרוב המוחץ של הבאים מורכב ממקומיים או תיירים טורקיים. אם הכל כלול, אין לתיירים האירופאים בקלאבים סיבה לצאת בערב מבתי המלון, כך שהפעילות במקום מיועדת בעיקר לתיירות פנים, כך לדוגמה המוזיקה בבתי הקפה הרבים טורקית ולא מערבית, וחלקם אפילו מציעים הופעות חיות של זמרים/ות. רוב בתי הקפה פועלים מתחת לכיפת השמיים, כשהמבלים יכולים לבחור בין ערימות פופים, נדנדות וערסלים או שולחן וכיסאות קונבנציונאליים.

לא רחוק משם, נמצאת קאלֶיִצ'י (Kaleici, "בתוך החומה") העיר העתיקה של אנטליה, עם נמל היאכטות, השעון הגדול, צריח המסגד המחורץ, שער אדריאנוס וכן בסיסו של מבנה עגול גדול, שהתנשא מעל הנמל וששימש כמגדלור או כבית כלא עתיק. בשנים האחרונות בולטת במקום מגמה של שחזור ושיפוץ המבנים העתיקים, ואלה הופכים לבתי מגורים יוקרתיים, מלונות בוטיק או חדרי אירוח (פנסיונים), שמהווים אלטרנטיבה מרעננת בהחלט לקלאבים הענקיים. מחירי האירוח במקום גם זולים בהרבה: במחיר של 50 לירות טורקיות (2 לירות שוות בערך לאירו אחד) ללילה, ייהנה זוג מחדר ממוזג וארוחת בוקר. הנוף לנמל הדייגים והעיר העתיקה, כבר כלול במחיר.

ממה עוד אפשר ליהנות בעיר העתיקה? בנמל תוכלו להזמין שיט באחד הדילים שמציעים כאן בעלי הספינות, החל מסיבוב של 45 דקות ועד יום שלם. עוד תמצאו כאן שוק מזכרות קטן, בתי קפה, אומני רחוב, מיץ תפוזים סחוט, צדפות טריות, ובעיקר אווירה. הרבה אווירה.

מידע שימושי: מי שמעוניין להגיע לאנטליה עצמאית יגלה, שמחיר נסיעה משדה התעופה לעיר (בחברת אוטובוסים פרטית) הוא 12 לירות, ואילו נסיעה בתחבורה ציבורית בתוך העיר (יש אוטובוסים וגם טראם) עולה 1.5 לירה.

החשמלית של העיר

מאנטליה לאולימפוס: מים מתוקים, מים מלוחים

הבוקר מוצא את המיניבוס הנאמן שלנו על הכביש מהעיר אנטליה מערבה, לכיוון הפרובינציה מולה (Mugla). לנוכח הטמפרטורות ששוב הלכו ושברו שיאים, ויתרנו על הטיפוס הרגלי בן 40 הדקות לכימרה (Chimaera), הר סמוך לצ'ירלי (Cirali). במקום זה, על פי המיתולוגיה, קבר הגיבור בלורופונתס את הכימרה, מפלצת יורקת אש דמוית נחש, אריה ודרקון. הסיבה לביקור בהר אינה בהכרח מיתולוגית, אלא יותר האטרקציה הגיאולוגית: על פסגת ההר יש נביעות של גז טבעי הגורם לבעירות מקומיות.

המשך הדרך הוביל אותנו לאולימפוס, כפר נופש הבנוי בצל צוקים נישאים וצמחייה ירוקה עשירה. יותר מ-50 מקבצים של חדרי אירוח מרוכזים משני צידיו של הרחוב המרכזי בכפר. סגנונות המגורים מגוונים – ממזרונים הפרושים על רצפת עץ, ב"גלריות" מעל בתי הקפה, בונגלוס קטנים שבהם מקום בדיוק לשני מזרונים, חדרון שירותים ומקלחת ואף מזגן, וכלה בדירות אירוח קטנות ומאובזרות.

האטרקציה המרכזית – למי שהחליט להזיז את עצמו, אחרי הקימה המאוחרת וארוחת הבוקר – היא חוף הים שנמצא במרחק 10-15 דקות הליכה נינוחה, בתוך פארק עתיקות ולאורך נחל קריר ומפכפך. חוף הים רחב ידיים. הרים מכוסי אורנים מגיעים עד קו המים. ומי הנחל נשפכים לים כך שאפשר להחליט אם לטבול במי הים התיכון המלוחים, ולהישטף אחר כך במים המתוקים, או להיפך. על החוף, אגב, אין מתקני סניטציה או צל.

מידע שימושי: לאולימפוס אפשר להגיע ברכב פרטי מאנטליה או ממערב. מהכביש הראשי יורדים בכניסה לצ'ירלי וממשיכים לפי השילוט (הברור) לאולימפוס. מי שמגיע בתחבורה ציבורית יכול לנסוע באוטובוס מאנטליה לקומלוג'ה (Kumluca), לרדת בצומת הכניסה לכפר ומשם להמשיך במיניבוסים המסיעים את הנופשים לתוך הכפר. יש גם שירות איסוף משדה התעופה באנטליה, בתיאום עם בעלי הפנסיון. המחירים במקום זולים להפתיע. לילה בבונגלוס ממוזג במתכונת חצי פנסיון, יעלה לזוג 50 לירות טורקיות. המחיר ליחיד הוא כ-30 לירות.

בחירה בין מים מתוקים למלוחים. החוף של אולימפוס 

מאולימפוס לקאס: תיאולוגיה ועתיקות 

הדרך מערבה ממשיכה אחרי אולימפוס ועוברת בערי נמל קטנות, סמוך לאגן מים מתוקים שמתגאה בסרטנים הגדלים בו, וחופיו מלאים מסעדות המגישות את המעדן. גם הגוֹזלֶמֶה (Gozleme), פיתה דקיקה הממולאה על פי הזמנה בבשר, גבינה, תפוחי אדמה ואפילו שוקולד – היא להיט כאן, ויכולה להוות אפילו ארוחה שלמה (מחיר: בין 3 ל-5 לירות, תלוי במילוי).

חובבי התיאולוגיה ישמחו לגלות כי בעיר דֶמְרֶה, או מִיְרַה בשמה העתיק (Demre-Myra), פעל סנט ניקולאס, אחד הקדושים הנוצרים שדמותו היא הבסיס לסנטה קלאוס. הוא נולד לא רחוק מכאן, בעיר פטרה (Patara). בדמרה נמצאת כנסייה שמקורה במאה ה-11, בה נמצא ארון קבורה המיוחס לקדוש. הכנסייה, שכוללת ציורי קיר עתיקים, שוקמה במאה ה-19 בכספו של הצאר הרוסי.

התחנה הבאה במסע גם היא מתאימה לחובבי העתיקות. מקַלֶאוּגַגִ'יז (Kaleucagiz) יוצאות הפלגות בסירות בעלות קרקעית זכוכית לעבר האי קוקובה. על קרקעית הים סמוך לאי קבורים שרידיה של עיר עתיקה, חלקם מבצבצים על פני המים. גם על האי עצמו שרידים ועתיקות. מי שאינו חובב עתיקות יכול לשוטט בינתיים בסמטאות השקטות של הכפר, בין חנויות שטיחים ומזכרות. אפשר גם לבחור לסעוד באחת ממסעדות הדגים או בתי הקפה שבמקום. אנחנו בחרנו דווקא בברד עשוי ממיץ פירות, שהביס במכה קפואה ומדויקת למוח את הטמפרטורה, שחצתה את קו ה-40.

העיירה קאס (Kaş) הסמוכה גדולה הרבה יותר ומצטיינת אף היא בסמטאות ציוריות. קאס נחשבת לאחת הפנינים לאורך הדרך בין אנטליה למרמריס. העיירה בנויה על צלע ההר ו"נשפכת" אל מעגן היכטות והאזור שסביבו. בסמטאות שסביב הנמל חנויות מזכרות רבות, מסעדות ובתי קפה, והן מתנקזות לכיכר קטנה ומקסימה. גם בית תה בצל חורשת אקליפטוסים יש פה, ומוכר שקדים טריים שמקרר את הסחורה על גוש קרח גדול. בינינו, מה צריך יותר מזה?

הנמל של קאס

מקלקאן לקאיאקוי: מי קרח וטרנספר הדדי

בוקר מהביל בעיירה קלקאן (Kalkan), או-טו-טו קולוניה בריטית. 70 אחוז מהתיירים באזור מגיעים מהאי הבריטי, והם גם רוכשים במקום דירות נופש או בתי קיץ. באנטליה עצמה, אגב, יש רוב לתיירים מרוסיה וגם גרמנים רבים.

לפני הצהריים אנחנו יורדים מהדרכים הראשיות ונעים צפונה, לכיוון סקליקנט (Saklikent). מדובר באזור כפרי-חקלאי, שרק בשנים האחרונות מקבל אופי תיירותי, בעיקר בזכות אטרקציית טבע מדהימה - קניון סקליקנט. מדובר בנהר היורד בקניון שאורכו כ-18 ק"מ. הצוקים משני עברי הקניון מתנשאים לגובה של כ-300 מטרים, ומי השלגים והמעיינות זורמים למרגלותיהם בשצף קצף.

הכניסה לקניון כרוכה בתשלום של 4 לירות, ומהכניסה מוביל שביל עץ תלוי את המטיילים לעומק הקניון. אפשר להסתפק בהליכה סמלית עד לפינת חמד מוצלת, מרחק של כמה מאות מטרים מהכניסה, אפשר לשכשך בנהר ובמפלים שליד, ואפשר לצלוח את הנהר באחד המעברים הרדודים (לא לשכוח נעליים להליכה במים, אחרת תיאלצו לוותר או לשכור זוג נעלי-מים במקום). חשוב לזכור: המים קרים מאוד, אחרי מספר דקות של טבילה מתחילים לקפוא... אם לא די בזה, בעונת הגשמים ובאביב, המים גואים ולעתים המעבר אינו אפשרי.

אפשר לרבוץ ולהסתכל על אחרים

מנקודת הכניסה ודרומה, יש מסלולי רפטינג בסירות ובאבובים. גם כאן צריך לזכור כי טמפרטורת המים נמוכה ביותר, והמסלול חשוף כולו לשמש קופחת. הטורקים - כמונו - יודעים שהדרך הטובה ביותר להשתתף בפעילות גופנית מהסוג המוזכר לעיל, היא באמצעות העיניים, עדיף כאשר הגוף בתנוחת רביצה. לפיכך הקימו על גדות הנהר קומפלקס שכולל מסעדות ולצידן משטחי עץ תלויים מעל המים, מזרונים, כריות, ערסלים ושולחנות נמוכים. כל שנותר לאדם השפוי לעשות הוא לחלוץ נעליים, להתרווח, לכשכש מדי פעם את רגליו במים הקפואים ולבהות בנוף החולף לעיניו.

אפשר גם לבחור במסעדה אחרת, מבין רבות שהוקמו לאורך הכבישים באזור. בין ילדים מוכרי תאנים, חרובים, עסיס חרובים ורימונים, שמן זית ושאר תוצרת הארץ. אנחנו בחרנו באחת כזו, סֶנֶט (Cennet) שמה, ובין סוכות גפנים ועציצים עם עשבי תיבול אכלנו ארוחת צהריים משביעה ומגוונת במחיר מצחיק של 15 לירות לאדם.

נסיעה קצרה נוספת, בחזרה לכיוון החוף, מחזירה אותנו באחת מחלום הקרירות למציאות המהבילה. אבל זה שווה. הלגונה הכחולה שבאולדניז (Oledeniz) היא אחד החופים היפים שיש באנטליה. לשון חוף חולית לבנבנה משתרעת לאורך קילומטרים רבים, כשמצדה האחד אגם מים מתוקים שנשפכים מנהרות האזור, ובצדה האחר הים התיכון המלוח. בנקודת המפגש המים אינם מתערבבים, והשחיינים עוברים מהצד המלוח למתוק וחוזר חלילה. על החוף עצמו מפקירים עצמם לשמש מאות משתזפים, כאילו פסח החור באוזון על טורקיה וחופיה.

האזור מהווה מוקד עלייה לרגל לצנחני רחיפה ובשעות אחר הצהריים הם מזנקים מפסגת ההר המתנשא מעל לאולדניז ומנקדים את השמים בעשרות חופות צבעוניות.

אחד החופים היפים באזור. אולדניז

כמו כדי "לקלקל" את החגיגה, לא רחוק מהחוף היפהפה שוכן הכפר קאיאקוי (Kayakoy). הכפר הוא עדות לאחת הטרגדיות הגדולות שהביאה מלחמת העולם הראשונה על האזור. עד המלחמה היה הכפר מאוכלס ביוונים-נוצרים, כמו כפרים נוספים באזור, השוכן לא רחוק מגבול טורקיה-יוון. טורקיה הייתה במלחמה חלק ממדינות המרכז (לצד גרמניה ואוסטרו-הונגריה), ואילו יוון צידדה במדינות ההסכמה היריבות, שבראשן עמדו בריטניה וצרפת.

בעקבות המלחמה נחתמו הסכמים בין טורקיה ויוון, ואלפי תושבים יוונים שהתגוררו בטורקיה, כמו גם טורקים שהתגוררו ביוון, נאלצו לנטוש את בתיהם ולעבור לארץ מוצאם. בקאיאקוי, או בשמו היווני המקורי קלימסוס, נותרו על תילם כ-400 מבני מגורים ובנייני ציבור בהם כנסייה גדולה, עיר רפאים המהווה כיום מוזיאון חי לטרגדיה. 

תזכורת דוממת לטרגדיה גדולה. קאיאקוי 

מפטייה לדליאן: פה קבור המלך

הבוקר האחרון לטיול מוצא אותנו בפטייה (Fethiye) - עוד קולוניה בריטית בפוטנציה - ומשם אנחנו ממשיכים במסענו מערבה. היעד הוא דליאן (Dalyan), עיר היושבת לחופו של נהר בשם זהה, המחבר את אגם קויג'ייז (Koycegiz) לים. על גדות האגם עצמו מספר מרכזי ספא שבהם מעיינות של מים תרמליים. מלבד הטיפולים והמים החמים, מתגאים במרכזים אלה בבוץ מינרלי, המוכר לכל מי שהגיע אי פעם לים המלח.

מדליאן אפשר לשוט במעלה הנהר אל האגם, או במורדו לעבר הים. בדרך הימה, המתפתלת בין איי סוף קטנים, נגלים לעיני השטים קברים מפוארים של אצילים ליקיים, חצובים בצלע ההר בסגנון מקדשים יווניים. לאורך הנהר פזורים גם מלונות קטנים רבים, ולרובם מזח פרטי.

לאחר הפלגה רגועה של כ-45 דקות, מגיעים לחוף ואפשר לצאת לשחייה. כדאי לחפש גם את החוף החולי במקום, המשמש מקום קינון לצבי ים. מחירה של הפלגה לכיוון חוף הים ובחזרה במעין סירת אוטובוס, 8 לירות טורקיות ואילו המחיר לכיוון אחד הוא 4 לירות. ניתן גם לשכור סירה (עם משיט) באופן פרטי, אולם הדבר מותנה בקבוצה של 20 איש ומעלה.

קולוניה בריטית בפוטנציה. פטייה

את הטיול בטורקיה סיימנו בארוחה שהייתה מבחינתי סיכום לצדדים הטובים של הטיול כולו. ביוברלקגיי (Yuvarlakcay), הרחק מנתיבי התיירות הגדולים, על גדת נחל קריר וסואן, סעדנו את ליבנו בדגי פורל ובסלט ירקות שהוצף בחומץ רימונים. לצד אלה לגמנו איירן קריר. החום בוטל.

הכתב היה אורח משרד התיירות הטורקי