סופר-וומן
היא תירגמה יותר מ-60 ספרים, הוציאה לא מזמן את ספר שיריה הרביעי, התחילה עכשיו לערוך סדרת מקור חדשה, ובכל זאת היא קמה כל יום בצהריים. טל ניצן, התופעה
טל ניצן, משוררת, מתרגמת ועורכת, מהעסוקות בארץ, במשך שנים התגאתה בכך שהיא המתרגמת היחידה בארץ, אם לא בעולם, שמסוגלת לתרגם סונטה, כשמאחוריה שלושה או ארבעה ילדים חמומי מוח, עמוק באטרף של הפלייסטיישן, כולל הצרחות, הקפיצות וכל שאר הרעשים הנלווים. לניצן אין חדר עבודה נפרד, היא עובדת בפינה של הסלון.
טל ניצן. לא שמה מחסומים בין אהבות (צילום: מ.קרן)
זה עניין עקרוני אצלה לא לסגור את הדלת אחריה ולא לשים מחסומים בין האהבות השונות שלה – כתיבה, ילדים ובן זוג. ניצן מסרבת להפוך את היצירה למשהו מקודש, נעלה על היומיום. בשבילה כל הדברים כרוכים יחד, ולכן למדה לייצר לעצמה שקט וריכוז, מבלי להתנתק פיזית ממה שקורה סביבה. "שם הספר הראשון שלי, 'דומסטיקה', קשור בין השאר לזה: להתעקשות ליצור דווקא מתוך הדברים שאני אמורה לכאורה לפנות להם עורף כדי ליצור", היא מספרת.
ניצן, גרושה ואם לשניים, הספיקה עד היום לפרסם ארבעה ספרי שירה ("דומסטיקה", "ערב רגיל", "קפה השמש
הכחולה" ו"לשכוח ראשונה", שראה אור לפני כמה חודשים), ולתרגם מעל ל- 60! ספרים בפרוזה ובשירה מספרדית ומאנגלית. היא עורכת את סדרת "לטינו" לספרות היספאנית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, את כתב העת 'אורות' ליצירה בעקבות יוצרים, ולאחרונה אף לקחה על עצמה לערוך את סדרת "מקומי" לספרות עברית עכשווית בהוצאת כרמל.
ואם כל הרשימה הזו לא מספיקה, היא גם מלמדת כתיבה יוצרת במכללת מנשר ובעלת תואר ראשון בתולדות האמנות ובלימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים, ותואר שני בספרות כללית והשוואתית. באנגלית קוראים לזה "סופר-וומן". לניצן עצמה יש עוררין לא מוסבר על ההספק הנכבד שלה. אולי זה נובע מצנעה ואולי מהעובדה שהיא מוצאת עצמה "בוהה במשך שעות ומקדישה הרבה זמן ל'לא-חשוב'", כדבריה.
שיטה לעבודה מתוך שינה
ניצן עובדת בעיקר בלילות. במשך היום היא מחממת מנועים, ומסתערת על העבודה רק כשכבר חושך. "אני לא בדיוק מן המשכימים. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, זה לא סוד. אני עוסקת רק בדברים שמלהיבים אותי, במה שהייתי ממשיכה לעשות גם אילו יצאתי לחופש. כשהעבודה היא לא עול מעיק - זה מחולל פלאות בהספק. ויכול להיות גם שעליתי על שיטה לעבודה מתוך שינה".
ברצינות? עבודה מתוך שינה?
"הרי צריך להצדיק איכשהו את כל שעות השינה האלה. אבל האמת היא שלא פעם אני מתעוררת עם פיתרון לבעיה שלא הצלחתי לפצח כל היום הקודם. וקרה לי, בפעמים נדירות ויקרות, שחלמתי שיר. לא כתבתי חלום - ממש ראיתי את המילים".
לניצן מאז ומעולם לא היתה שום משמעת בנוגע לכתיבה. כתיבה אף פעם לא היתה בשבילה עיסוק מסודר שקשור למשמעת, לשעות או למִכסה. למעשה, את הדד-ליינים שלה היא לרוב מקדימה. "זה חלק מהעקשנות שלי ומהתחרותיות שלי מול עצמי".
"מן הסתם זה גם קשור לכך שאני משתדלת להתחייב רק ל'קווי מוות' נדיבים מאוד", מגחכת ניצן ומוסיפה שלפעמים מה שמבקש להיכתב, צריך להתעקש מאוד כדי שזה יקרה וכדי להושיב אותה לכתוב אותו. "כל העסק הזה של כתיבה מוזר בעיני. אני אסירת תודה כשזה קורה, אבל ממשיכה להתייחס לזה בפקפוק".
עורכת הודעות של ועד הבית
ניצן אוהבת לערוך. עריכת פרוזה ועריכת שירה מוגדרים אצלה כשני אתגרים שונים ואהובים. זה לא שהיא לא אוהבת כמובן לכתוב ולתרגם, אבל בעריכה היא מרגישה שיש משהו שמאוד נכון לה. "אני מהאומללים – או הטרחנים – שנדונו לערוך כל מה שלא זז: מגזינים, תפריטים והודעות של ועד הבית", היא צוחקת על עצמה.
מה בעצם יותר קשה, לתרגם שירה או סיפורת של גדולי המחברים בעולם, או ליצור בעצמך?
"בשבילי ההבדל מתמצה בעיקר בדבר אחד: הדף הלבן". כן, ניצן היא מהכותבים הנדירים שעוד כותבים בעט. המקלדת "מהירה לה מדי". "תרגום של יוצר גדול כרוך בהרבה חששות והיסוסים, אבל הדף הלבן שבטרם שיר גורם לפיק ברכיים שרק הוא יכול. בתרגום את קמה בבוקר, או בצהריים במקרה שלי, וממשיכה מאותה שורה שהפסקת בה אתמול".
עדיין כותבת בעט (צילום: מוטי קיקיון)
"עם כל האתגרים והאחריות שבתרגום יצירות מופת, באופן בסיסי זה מעשה מאוד פשוט. בכתיבת שיר אין שום דבר פשוט, אפילו לכאורה. אבל אני חייבת להגיד שעם כמה מהמשוררים שתרגמתי – אוקטביו פאס, ססאר ואייחו, אלחנדרה פיסארניק – המעורבות הרגשית שלי היתה לא פחותה מזו שביחס לכתיבה של עצמי".
הסצנה רותחת
סצנת השירה בישראל החלה לתסוס לפני מספר שנים ואין ספק שהיא רק הולכת וצוברת תאוצה. "פעם, משורר היה משהו ענוג שבא בין מרכאות. היום השירה היא משהו הרבה יותר סקסי - פתאום זה נהיה שיק, הסצנה רותחת", אומרת ניצן ומוסיפה שאחת התופעות המעניינות היא שפעם היו מגייסים מוזיקה לערבי שירה כדי לעזור להחליק את הגלולה, כי שירה נחשבה למשהו ש"נתקע בגרון". היום זה התהפך, פתאום השירה היא הנוצה האטרקטיבית על הכובע של האירוע, ואירועי שירה, למי שמכיר את הסצנה, לא חסרים.
"כמי שניזונה משירה", אומרת ניצן, "ברור שכל זה משמח ומרגש אותי, נחמד גם לראות את החננה של הכיתה מוזמן פתאום לכל המסיבות. מה שכן, השיח האגרסיבי שנלווה פה ושם לתופעה, המלחמות המגוחכות, הכיסוחים וההכפשות ההדדיות, כל אלה, איך נגיד, לא מאוד פואטיים, גם לא ממש מעניינים – קצף מיותר על פני המים".
השנה, כאמור, החלה ניצן לערוך את סדרת "מקומי" בהוצאת כרמל, סדרה לספרות עברית עכשווית במסגרתה
יתפרסמו יצירות של קולות חדשים, סופרים ותיקים ומבוססים וגם פרוזה ניסיונית ורומנים שלא עושים אקספרימנטים. הקו היחידי שמאפיין את הסדרה, לטענתה של ניצן, הוא התשוקה לסיפורת מקומית טובה.
מאחר שמדובר כרגע בסדרה מצומצמת שתגדל לאט, יש לניצן טווח נשימה רחב לעבודה יסודית וממושכת על כל ספר, וגם לסלקציה מאוד מוקפדת. "אין עלי שום לחץ לעמוד במכסה מסוימת, לכן אני יכולה להרשות לעצמי את המותרות לבחור רק טקסטים שאני אוהבת ומאמינה בהם בלב שלם".
הספר הראשון בסדרה שכבר ראה אור - "זבוב על הפסנתר" של אבי גרפינקל, הגיע אליה במקרה כאשר גרפינקל שלח אליה את כתב היד לקריאה וחוות דעת, מבלי שידע שהיא מתחילה לערוך את הסדרה.
"הספר השני בסדרה, "מלך הציפורים", יהיה הספר הראשון והאחרון של הסופר המופלא דרור דניאל, שמותו בטרם עת הוא בעיני טרגדיה לספרות העברית. בימים האלה אני עורכת את היצירה הנדירה הזאת, בעברית החד-פעמית שלו. זו עבודה מרגשת, אבל גם מלאה צער, בגלל הידיעה שזהו, יותר לא יהיה", אומרת ניצן.
היית שמחה אם אחד מילדיך יתעסק בכתיבה או יגדל להיות משורר או סופר?
"אשמח אם הם יעשו כל דבר שיסב להם אושר ויבטא את הכישרונות שלהם, בתקווה שמה שיסב להם אושר לא
יהיה מסחר בנשק עם מדינות אפריקה, למשל. הם מתייחסים לעיסוק שלי כנתון. זה מה שאמא עושה. מדי פעם יוצא ספר אז מברוק, לא עושים עניין גדול. אבל כרגע לא נראה שהם שוקלים את זה ככיוון בחיים".
"מה שכן, שניהם קוראים המון. עם האוכל, בעמידה, בהליכה. איך יודעים אצלנו שיום שישי? אני לא מרשה לקרוא בארוחה. אני רוצה לראות את הפרצופים שלהם פעם בשבוע".
אם היית צריכה לתת טיפ לסופרים בתחילת דרכם, מה הוא היה?
"לכתוב את ההכרחי, את מה שחייב להיאמר, את מה שידיר שינה אם לא ייכתב".
