גאים במשפחה

בתור מי שמודה מאוד לאלוקים שזכה ללמוד וללמד את ספר "הזוהר הקדוש" כבר שנים רבות בשתי ישיבות הסדר קשה לי לסכם במילים ספורות את ספר הזוהר. הרי כל ענינו של ספר זה הוא להתעלות מעל המישור המילולי והאינטלקטואלי, להתעלות מעל עץ הדעת ולהדבק בעץ החיים.

אבל בימים אלה (שהם קשים מאוד בעיני) שעוברת התודעה הישראלית מאז הרצח במועדון, לפני יותר משבוע, מרגיש אני בליבי קריאה חזקה להביא בציבור משהו על עולמו של ספר הזוהר (אף על פי שהזוהר עצמו ותלמידיו לדורותיהם מדגישים מאוד שאי אפשר להבינו-בגלל אופי משנתו-אלא רק בלימוד אישי ואינטימי).

בעיני הזוהר האור הפנימי של העולם הוא אור האהבה. השמים והארץ האור והאהבה. השמים והארץ, המזרח והמערב, השמאל והימין וכל שאר הקצוות שבעולם לוחשים אהבה זה לזה. האור האלוקי אינו רק בשמיים או רק בארץ, אינו רק במזרח או רק במערב, אינו בימין או בשמאל, אלא בלב: ביחס שביניהם.

כמו שאמרו חז"ל שהאור האלוקי שורה לא על הגבר ואפילו לא על האישה - אלא השכינה היא ביניהם, בין השניים. זהו החסד האלוקי הגדול ביותר שנותן הבורא יתברך לעולם: שברא את בני האדם בצורה של זכר ונקבה, של איש ואישה כדי שבברית שבניהם יאיר הזוהר האלוקי.

כמו שצריך שני קטבים -פלוס ומינוס - כדי שהחוט המקשר ביניהם יאיר בזוהר החשמלי. יש המון אפשרויות של אהבה בעולם: בין הורים לילדים, בין אדם לחברו בין אדם לאדמתו, בין עם לעם השכן ועוד ועוד עד אין סוף. לכל מערכת יחסים יש האופי והחוקים המאפיינים אותה. אבל המקום המובהק ביותר שבו מתגלה אלוקים בצורה החזקה ביותר הוא בין איש לאשתו (כמו שכתבה על פי דרכה יונה וולך בשירה הידוע) או כמו שמסכם מורי ורבי ואהוב נפשי הפרופסור לקבלה יהודה ליבס את תפיסת ספר הזוהר: זוהר הוא ארוס. לכן אומרים חז"ל ששני כרובי הזהב שביניהם התגלה הבורא יתברך לעם ישראל שעמדו בקודש הקודשים שעמדו בקודש הקודשים שעמדו בבית המקדש היו בדמות נער ונערה אוהבים.

הזוהר של החיים

מנקודת מבט זו מי שאינו זוכה לזוהר הארוס, מי שאינו זוכה למה שמתגלה דווקא בין איש לאשתו מחמיץ את ההזדמנות לזכות בזוהר העיקרי של החיים. יש הרבה דרכים איך מאבדים את העיקר בחיים. יש מי שהוריו או החינוך שלו חוסמים אותו. יש מי שהאגואיזם שלו או הקרייריזם שלו מונע אותו מלהתמסר לאהבה. יש מי שהיצר הרע שלו גוזל ממנו את האפשרות לאהוב. ויש מי שנסיבות חייו/חייה לא זימנו לו את בן/בת זוגו/זוגה. ויש גם מי שהוא/היא נכה מבחינה גופנית ואינו יכול להקים משפחה ועוד ועוד.

לכל המקרים הטראגיים עד מאוד האלה צריך להציע יד אוהבת ועוזרת ולפחות (אם אין במה לעזור) יד מנחמת באמת. עזרה אמיתית בנויה קודם כל על הכרה בגודל החיסרון, על רגישות לעומק המצוקה. מי שבא לנחם חבר היושב "שבעה" על אשתו שנפטרה ואומר לו: אל תדאג, אין שום בעיה, אהובתך לא מתה! נקרא טיפש ורק מוסיף מכאוב כל מכאובו. ואם הגבר השכול עצמו נכנס מרוב כאבו לשיגעון של הכחשת המוות- מי שמעודד אותו להמשיך בכיוון זה אינו עוזר לו באמת להתמודד עם הטרגדיה שלו.

לעניות דעתי מי שעודד בימים האחרונים את הגאווה של האנשים והנשים שמגדירים את עצמם כחסרי יכולת להשתתף בזוהר של החיים - באהבת איש ואישה - בא אולי בכוונה טובה אבל מעשיו מחזקים לא את הבהירות והאור אלא את הבלבול ואת החושך בעולם. על כגון זה נוהגים לומר שכוונות טובות יכולות לפעמים להביא לגיהינום.

מול מחול השדים (שיצאו מן הארון) שמתחולל בציבוריות הישראלית מאז הרצח הטראגי במועדון - ששיאו היה עצרת הגאווה בכיכר - מרגיש אני בליבי קול שצועק את צעקת השכל הישר: אנחנו עם של "לא תנאף"! הנואף נשאר אדם הראוי לחמלה, לנחמה ולאהבה אמיתית. אבל, גם כאשר לחרפתנו בוצע נגדו רצח, גם כאשר לחרפתנו הוא מעונה - אין הוא הופך לקדוש.

ברגעים אלה שבהם אני כותב איננו יודעים מי הרוצח. שתי ההשערות היוצאות מן השכל הישר הן כידוע שהוא אדם שקיומו של מועדון המעודד נוער לצאת לדרך הגאווה בליבה של העיר העברית הראשונה העביר אותו על דתו המצווה כידוע: "לא תרצח!" או שהוא אדם ששייך בעצמו לחוג הזה שנפגע באיזו צורה מן המועדון (ומי שניסה לעזור לחוג הזה יודע כמה אנרגיות שליליות - תסכול, אכזבה ושנאה - יש שם. וכמו שאמר לי פעם אדם שפנה אלי בתור רב לבקש את עזרתי: אל תאמין! זה רע מאוד! תמיד זה מסתיים בניצול וברע!) בין אם כך ובין אם כך: רצח הוא רצח!

אבל גם הספק שמא הרוצח היה מי שעל פי התורה צריך לאהוב ולרחם ולנסות ולעזור - אינו מצדיק עצרת גאווה מהסוג שראינו במוצאי שבת בכיכר. ברור שכאן ראו המארגנים (בתמימות על פי תפיסתם) הזדמנות מתאימה לנצח סופית ברגל הגאווה שלהם אנשים שתפיסת עולמם שונה משלהם, כמוני.

לא לבילבול

כך אני - לפי תפיסת עולמי - מכבד את הערך: אהבה. חושב אני שאני מדבר בשם השכל הישר כאשר אני מוחה נגד מיעוט שמבלבל מאוד את דרכו ומבקש להשליט אותה על רוב הציבור.

ושמא יאמרו לי אתה ותפיסתך הם המיעוט, ובצורה יותר מדויקת: תפיסת עולמך מתחילה מן התורה (העתיקה) שבה בפרשיות "אחרי מות" ו"קדושים" מוגדר עולמם של "הגאים" כטומאה שמביאה על עם ישראל את העונש בגדול ביותר: גלות מארצו. רק הדתיים המיושנים והלא מודרניים רואים את קדושת המשפחה הטבעית (גבר-אישה-ובניהם- ובני בניהם) כזרם המרכזי של החיים.

על זאת אענה: טענה זאת היא - לפי תפיסתי - לשון הרע על הציבור החילוני. לעניות דעתי גם רוב החופשיים, שלא לדבר על המסורתיים, רואים את הצוות איש - אישה וילדיהם כתא הבסיסי של חייהם. לכן לחלק ניכר של הנערים והנערות שנפגעו על ידי הרוצח הייתה בעיה קשה: הם היו צריכים להסתיר מהוריהם שהם הולכים למועדון כזה.

גם בכנס הגאווה עצמו בכיכר ייחל המנחה ל"מפנה היסטורי" משמע שגם הוא סובר שלפי שעה מצב התמיכה בו אינו תואם לציפיותיו. ואחרי כל הפרסום המוקדם והרחב והרשימה הנוצצת של המופעים והידוענים שהובטחה למשתתפים בכנס - המספר של הבאים לכיכר אינו יכול להיחשב לפי כל קנה מידה למייצג של רוב עם ישראל.

על כל פנים מספר אלו שבאו אמש לכיכר קטן בהרבה מהספר ההולך וגדל משנה לשנה של העולים למירון בל"ג בעומר אל מקומו של רשב"י בעל הזוהר. אבל עלי להוסיף בגלוי: גם אם יתברר שאמנם יחול ה"מפנה ההיסטורי" והרוב ייתן גיבוי לגאווה - לא אצטרף למה שנראה לי בלבול ועיוות של המתנה הטובה ביותר שנתן נותן החיים לבני אדם: הברית בין איש לאישה.

יהודי אני - ומי שמכיר את מקורות

ישראל יודע שבמשך הדורות הגדירו היהודים את עצמם כאילו ששומרים את הברית בין איש לאשתו (שהיא הביטוי המעשי לקשר בין האדם לבין אלוקים). למרות הקשיים מציעה תורת ישראל לבניה להעמיד את האנרגיה המינית של האדם על הערך של הטהרה. ומה הייתה הגאווה של משפחות ישראל לדורותיהן? שהם "בני ברית" גם אם רוב הגויים - הגאים יהיו הרבה יותר מתירניים לגבי מידת הנאמנות לאהבה הטהורה שבין איש לאשתו (אם כי ברוב התקופות לא היה גם אצל הגויים היתר למעשיהם של ה"גאים" במובן של תקופתנו).

המסורות המכוננות את עולמו של יהודי מיושן כמוני מספרות למשל על יהושע בן נון - המתנחל הראשון בארץ - שבסוף ימיו הודיע לעם ישראל: גם אם רוב העם יסטה מן הדרך - "אנוכי וביתי (משפחתי) נעבוד את השם!".

או סיפור מתאים יותר הוא הסיפור של חז"ל על ישראל אבינו שכינס את כל בניו (שוב, המשפחה, הערך המרכזי) סמוך לפטירתו ושאל בדאגה שמא יש ביניכם מי שעזב את דרכי. אבל הבנים הרגיעו אותו והבטיחו לישראל אביהם: שמע ישראל (אבינו, אל תחשוש) ד' אלוקינו ד' אחד! (ועל קריאה זו חוזר יהודי דתי בוקר וערב) כולנו כאחד נשמור את טהרת הברית, כולנו כאחד - גם אלה שקשה להם הרבה יותר - מסיבות שונות - להיות בין שומרי הברית. גם עליהם נאמר: אין ייאוש בעולם כלל! ולפום צערא אגרא (לפי גודל צערם גודל שכרם וערכם הרוחני).